"בפסיקתו של בית משפט זה הובעו דעות שונות בשאלה אם זכות ה'רשות' עודה קיימת, לאור חקיקת חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 וחוק השכירות והשאילה (ראו למשל ע"א 7139/99 אלוני נ' ארד, פ"ד נח(4) 27 והדעות מפי הנשיא ברק והשופטים דורנר וריבלין; ע"א 8331/03 בשארה נ' טנוס (טרם פורסם), פסקה 9 לפסק הדין; רע"א 5071/03 הוך נ' גבע, פ"ד נח(2) 49, 52, השופט ריבלין). עם זאת, בהקשרים שונים הכיר בית המשפט בזכותו של בר הרישיון, ולמעשה שמר על קיומו של מוסד הרישיון, בלא 'הצהרה שיפוטית' בשאלה העיונית (ראו ג' ויתקון דיני מינהל מקרקעי ישראל (תשס"ה, כרך א) 121-119)." [בע"מ 445/05 איזמן נ' מחלב, סעיף י"ז לפסק הדין (2/8/2006)].
ואולם גם בענייננו אין צורך לקבוע מסמרות בסוגיה זאת; ואבאר.
התובעת עצמה אינה טוענת כי קיבלה היתר או רשות מאת הבעלים בנכס לעשות בו שימוש בלתי מוגבל בזמן. ודוק: ביסוד התביעה ניצבת גרסה שונה בתכלית, שלפיה התובעת היא הבעלים בנכס (באמצעות המניות) אשר הוחזק עבורה בנאמנות על ידי גוטניק וממש. במצב דברים זה אין יסוד לסבור כי לתובעת ניתנה רשות חוזית לשימוש בנכס, ודי בכך על מנת להסיר בענייננו את הטענה לרשות חוזית מן הפרק [ראו: ע"א 8331/03 בשארה נ' טנוס, סעיף 9 לפסק הדין (12/9/2005)]. לכל היותר יכולה אפוא התובעת להישמע בטענה שלפיה היא קיבלה רשות גרידא בנכס, או "רשות מכללא" כפי שהיא קרויה בפסיקה - ואולם גם בטענה זאת אין כדי להועיל לתובעת במבוקשה. כך, מכיוון שההלכה היא שרשות מכללא ניתנת לביטול בכל עת:
"בענייננו, ...מדובר ברישיון מכללא, אשר אינו נובע מהסכם בין הצדדים אלא מהסכמה שבשתיקה מצד בעל המקרקעין לכך שבעל הרשות מחזיק בשטח. זלצמן קובעת במאמרה, כי כאשר מדובר ברשות מכללא (רשות גרידא), בעל המקרקעין רשאי לבטל את הרישיון בכל עת: 'להבחנה בין רשות חוזית לבין רשות גרידא תהא נפקות לצורך השאלה אם לפלוני, בר-הרשות, זכות חוזית כלפי בעל המקרקעין, נותן הרשות, להחזיק ולהשתמש בנכס, או שאין בידיו אלא היתר של חסד, המתחדש מרגע לרגע וכל עוד חפץ בעל המקרקעין לתיתו... בר-רשות מכוחה של רשות גרידא צפוי בכל רגע לדרישת סילוק יד של בעל המקרקעין, אפילו נמשכת פעולתו בנכס על פני תקופת זמן ארוכה. לא די בציפיה שנוצרה אצל מקבל הרשות להבטיח את המשך קיומה של הרשות גם בעתיד' (זלצמן, 27, 29)." (ההדגשות שלי- ע.ב.) [ראו: ע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת