"רעיונית על העיריה להשיב למערערת את התמורה שקיבלה בפועל על-פי החוזה המינהלי (סך כל הסכומים החודשיים שהעבירה המערערת לעיריה בפועל) בגין התקופה שבין מרץ 1997 לאוקטובר 2001. שיערוך התמורה ייעשה בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 מיום תשלום הסכום ועד מועד השבתו. על המערערת להשיב לעיריה את החניון, ואנו מבינים כי כבר עשתה כן. כמו כן על המערערת לשלם לעיריה דמי שכירות ראויים עבור החניון בגין התקופה שבין חודש מרץ 1997 לאוקטובר 2001. הסכום ייקבע כתמורה שקיבלה העיריה בפועל על-פי החוזה המינהלי בתקופה זו בתוספת מחצית כספי הניכויים שניכתה המערערת בתקופה זו. שיערוך דמי השכירות הראויים ייעשה בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 מיום תשלום הסכום ועד מועד השבתו" (ראו פיסקה 100 לפסק-הדין).
דומני כי במקרה שלפנינו די אם נאמר כי בשל שיקולים של צדק (עליהם עמדה חברתי בהרחבה), יש לחייב את המערערת להשיב לעירייה מחצית בלבד מסכום הניכויים שזקפה העירייה לזכותה בהתחשבנות שביניהן ביחס לתקופה ממרץ 1997 ועד אוקטובר 2001, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. דרך זו עדיפה בעיני על הדרך המפורטת לעיל שאימצה חברתי השופטת נאור וזאת משני טעמים עיקריים. ראשית, עניין לנו בתביעת העירייה להשבת סכומי הניכוי המהווים על-פי גישת העירייה טובת הנאה שקיבלה המערערת מידיה במהלך תקופת החוזה. לפיכך, נראה לי נכון להציב במוקד ההכרעה בשאלת ההשבה את סכום הניכויים האמור. שנית, אין בראיות שהוצגו בהליך דנן עוגן כלשהו לצורך קביעת דמי שכירות ראויים (הנבדלים מדמי השכירות החוזיים או כל נגזרת שלהם). חסר זה לא ניתן בעיני למלא בדרך של אומדנא דדיינא, בייחוד אם אומדנא זו מבוססת על "טווח דמי שכירות ראויים" שהרף התחתון והרף העליון בו נסמכים שניהם על ההסדר החוזי שבוטל.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור.
ניתנה היום, כ"ו טבת, תשס"ט (22.1.2009).
מ' נאור -6705/04
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת