(מוצג 44 לתביעה שכנגד).
בסעיף 171 לדברי הסיכום, מפרטת בלוגרין את הסכומים אותם יש לקזז מסכום זה – אגרת רעלים ושריפת טון של סודיום פרקארבונט - ומסכמת:
"סה"כ לאחר הקיזוזים נותר חוב של 5382 ₪ כולל מע"מ".
לתמיכה מפנה בלוגרין למוצג 36 ולעדותו של עו"ד אייל הראל בעמ' 173.
בדברי הסיכום מתייחסת אוריס לתחשיב בלוגרין.
לטענתה, אגרת רעלים הייתה חלק אינטגרלי מהסכם הייצור והוסכם שהיא תוחזר לבלוגרין על ידי קיזוז 10% ממכירת המוצר שמייצרת אוריס עד לסילוק מלוא האגרה. היות ובלוגרין הודיעה חד צדדית על ביטול הסכם הייצור, נמנע מאוריס להמשיך ולייצר ולא נותר מקור לקיזוז.
איני מקבל טיעון זה.
בהתאם ל"הסכם הייצור", אוריס צריכה לשאת באגרת הרעלים על הרישיון שניתן למפעל פוליכרום באמצעותו ייצרה אוריס את המוצר.
בפועל מי ששילמה עבור אגרת רעלים אלו הייתה בלוגרין. אוריס אמורה להחזיר לה סכום זה.
אומנם ב"הסכם הייצור" ניתנה לאוריס האפשרות להחזיר סכום זה בתשלומים – קיזוז של 10% מכל תשלום בגין מכירה עד לסילוק סופי של המקדמה – אולם לא נאמר בו שהחזר זה מותלה
--- סוף עמוד 73 ---
בייצור כמות זו או אחרת של המוצר. עת הסתיים הקשר החוזי בין הצדדים – ותהיה הסיבה לכך אשר תהיה - על אוריס להחזיר לבלוגרין את יתרת החוב עבור אגרת הרעלים. אין גם לשכוח לעניין זה, שעל בסיס אגרת רישיון רעלים זו והרישיון שניתן, ייצרה אוריס מוצרים וקיבלה תמורה עבורם וקיבלה תשלום עבורו טון נוסף של סודיום פרקארבונט אשר נשרף אצלה והיא התחייבה להחזיר את עלות החומר שנשרף.
אני דוחה את טענת בלוגרין שמסכום החוב לאוריס יש לקזז סכום נוסף של 35,000 ₪ בגין אובדן רווח של בלוגרין בשל אי מכירת הטון שנשרף ללקוחות קצה.
אומנם בעמוד 174 לפרוטוקול העיד על כך עו"ד אייל הראל, אך עדות זו נשמעה ללא כל ראיות תומכות, והיא סותרת את שהוסכם בין הצדדים ואת שאמר בעצמו עו"ד אייל הראל:
"עו"ד בר זוהר: וכמה הוא חייב לכם מכוח הסיכום על השריפת פרקרבונט?
העד: אנחנו הסכמנו שזה יהיה רק 4,700 ₪ שזה בדיוק הסכום שעלה לנו בחומרי גלם. זה בדיוק הסכום שעלה לנו, אנחנו לא רצינו לריב רצינו להמשיך לעבוד ביחד. "
(עמ' 174)
האזנתי לשיחה המוקלטת בין ד"ר יצחק יניב ובין ד"ר משה הראל - מוצג 37(א) אוריס – שהתקיימה מיד לאחר התרחשות האירוע – על כך דובר.