לא זו אף זו, עו"ד שינפלד הודיע לתובעת כי בידו צו ירושה, נפנף במעטפה שקיבל לכאורה מעו"ד צור, ואמר לה כי אין עוד מניעה לערוך את ההסכם. דא עקא שהוא הותיר בידו את ההסכם ולא מסר לה עותק הימנו.
ג. לא נעלם מעיני כי התובעת לא הייתה מיוצגת על ידי עו"ד אחר בעסקה, אך לדבריה סמכה על עו"ד שינפלד אשר יצג אותה בעסקאות בעבר ונתנה בו אמון.
נתתי דעתי לכך שעו"ד שינפלד ביצע פעולות שונות לטובת התובעת, כגון רישום משכון והערת אזהרה, ואף דיווח על העסקה לרשויות המס, אך שוכנעתי כי עשה כן ללא שכר טרחה. אכן, ביצוע פעולות אלה יכול להביא בנסיבות מסוימות למסקנה כי שינפלד ייצג את התובעת. אולם בענייננו, התרשמתי כי פעולות אלה בוצעו על ידי שינפלד ממספר טעמים: ראשית, הוא היה מיופה הכוח של התובעים והחזיק ייפוי כוח שאיפשר לו לבצע פעולות אלה – רישום משכון, רישום הערת אזהרה וכיוצא בזה; שנית, הוא היה בעל הידע והניסיון לביצוען, במיוחד בנסיבות המיוחדות בתיק זה; שלישית, התובעת לא הייתה מיוצגת על ידי עו"ד, דהיינו הוא היה העורך דין היחיד בעסקה; רביעית, אפילו הייתה התובעת מיוצגת על ידי עו"ד באותו שלב של חתימת ההסכם ביניהם, סביר להניח שנוכח המידע שהיה בידיו ולא היה בידי התובעת, כגון עסקת אבני שנערכה במקביל לעסקה עם התובעת, אף שלא דווחה, והשיפוץ שערך, היה מעדיף לבצע את כל הפעולות בעצמו, שמא ידלוף דבר מכל אלה לתובעת. חמישית, ולא מן הנמנע כי עו"ד שינפלד ביצע פעולות אלה לקידום העסקה, כדי לגרום לתובעת לשלם את מלוא התמורה של הדירה במועדה, ולא לחשוד בהתנהלותו הבעייתית.
ד. בסופו של יום, באתי לכלל מסקנה כי על אף שבין התובעת ועו"ד שינפלד היו "יחסים קרובים", כהגדרתה של כב' הש' חיות בענין נחום, הם לא התגבשו ליחסי עו"ד - לקוח.
סוגית הייצוג אינה ענין סובייקטיבי הכרוך בתחושת קרבה, אלא יש לה סממנים חיצוניים. מעבר ללשון המפורשת בהסכם, ועצם העובדה כי עו"ד שינפלד לא נתן לתובעת עותק מהסכם המכר, התרשמתי, כאמור, כי לו התכוון עו"ד שינפלד לייצג את התובעת, היה מציין זאת במפורש בהסכם. למען הסר ספק, אין חולק כי התובעת הגיעה למשרדו של עו"ד שינפלד לצורך ביצוע ההסכם, אך אין בכך כדי ללמד שהוא ייצגה. זאת, מפני שהיא מעולה לא ראתה את המוכרים, ומבחינתה היה עו"ד שינפלד הצד השני, הנאמן לו שילמה את כספי התמורה, הגורם שהרגיע אותה כאשר הבינה בדיעבד כי צו ירושה לא נתקבל ועוד. יש להדגיש כי גם בהסכם המכר דובר על תשלום כספים לידיו הנאמנות של עו"ד שינפלד, אם מדובר בתשלום הראשון, ואם מדובר בסכום של 40,000 ₪ שיישארו בידיו הנאמנות לצורך ביצוע תשלומים בהם חייבים המוכרים. משכך, שוכנעתי כי התובעת ראתה בו שלוח ונאמן של המוכרים ביחס לתשלום הראשון, אבל נאמנם של שני הצדדים ביחס לסכום שיוותר להבטחת התשלומים של הצדדים. לכן שילמה לו את כל התמורה ללא חשש. לא בכדי הדגישה התובעת בעדותה, כי לו ידעה על מעלליו של עו"ד שינפלד, לא הייתה משלמת לו את מלוא התמורה של ההסכם.
הפסיקה התייחסה למצבים דומים בעסקאות מכר דירות, בהן צד אחד מיוצג על ידי עורך דין, והצד השני שם מבטחו במיצגו של אותו צד, אף שאינו מיוצג על ידו. נקבע כי לעו"ד המייצג צד אחד בלבד קיימות חובות שבדין גם כלפי הצד השני, שאינו לקוחו, במיוחד במקרה בו נהיר לעורך הדין כי אותו צד שם בו את מבטחו, סומך ומסתמך עליו. הפסיקה אף הכירה בחובתו של עו"ד שהתחייב לטפל ברישום הדירה לרשום הערת אזהרה לטובת הקונה, אפילו אינו מייצגו, כך שאין מדובר בפעולה מובהקת המעידה על ייצוג. ועוד, יש לזכור כי לעו"ד שינפלד הייתה חובה לדווח על העסקה לרשויות המס עבור המוכרים, ולכן, אין רבותא בכך שדיווח אודותיה גם עבור התובעת, וגם ענין זה אינו מלמד בהכרח על ייצוג התובעת.
יפים לענייננו דבריו של כב' הש' לוי בע"א 6645/00 שלמה ערד עורך דין נ' ז'אק אבן (21/7/02), מפי כב' הש' לוי (להלן: ענין ערד):
"הכלל בעניין זה הוא כי בנסיבות מסוימות יכול שתקום חובת זהירות של עורך-דין כלפי צד שלישי גם אם הוא אינו לקוחו (ראו: ע"א 751/89 מוסה פור נ' שוחט [16], בעמ' 535; ע"א 4612/95 הנ"ל... בעמ' 786; ע"א 1170/91 בכור נ' יחיאל ...והדברים יפים במיוחד באותו מקרה שבו ברור לעורך-הדין כי הצד השלישי שם בו את מבטחו, ובלשונו של כבוד השופט ד' לוין בע"א 37/86 הנ"ל (לוי נגד שרמן - ד.ס.), בעמ' 472:
"...כאשר עורך-דין מייצג לקוח פלוני ואילו הצד האחר לעסקה אינו מיוצג כלל, נדרשות ממנו מיומנות וזהירות רבה יותר בהצגת העניין, לבל יכשיל במודע או בהיסח דעת נמהר את הצד האחר, כשהוא יכול להניח שזה סומך על אמינותו, יושרו ומיומנותו".
באשר למקרה שבפנינו – לעורך-דין ערד היה ידוע כי ז'אק אינו מיוצג, ועל-כן היה צריך להניח כי ז'אק סומך על אמינותו ויושרו. במצב זה המעט שעורך-דין ערד היה יכול וחייב לעשות הוא להביא לידיעת ז'אק את דבר קיומם של השעבודים הנוספים שטיפל בהם להבטחת חובותיהם של פיינגולד ושל החברות. לו נהג כך, היה ז'אק יכול לכלכל את צעדיו מתוך ידיעתן של העובדות, והרי ביחס לאלו נדמה שהכול מסכימים כי היה ניתן לצפות מראש שעלולות להיות להן השלכות מרחיקות לכת על ז'אק, כפי שקרה בפועל".
אשר להיקף האחריות של עורך דין כלפי צד שלישי שלא היה לקוחו, ראו דבריו של כב' הש' זילברטל בע"א 2599/13 עו"ד משה הרמן נ' רון עלדור (3/9/15):
"חובת זהירות של עורך דין כלפי מי שאינו נמנה על קהל לקוחותיו הוכרה בפסיקה, אם כי לא הוצבו לה גדרים וגבולות ברורים, ולא הובהר היקף פרישתה (ע"א 2714/91 היינוביץ נ' גלעדי...ע"א 3521/11 וגנר נ' עבדי, פיסקה 21 (22.6.14) (להלן: ענין וגנר) קיומה של חובת הזהירות, וקביעת מידת החבות, נלמדת ממקרה למקרה ומשתנה בהתאם לנסיבות העניין (... (להלן: עניין נחום)). נראה, כי במרבית המקרים שעסקו ברשלנות של עורך דין כלפי צד שלישי, נגזרה חובת הזהירות של עורך הדין מהסתמכותו של הצד השלישי, שלא היה מיוצג, על עורך הדין (ראו: ע"א 6645/00 ערד נ' אבן נו (5), 365 (2002); עניין וגנר; עניין נחום). כך, בעניין נחום, נקבע על-ידי השופט א' ריבלין, כי ברגיל לא יחוב עורך הדין חובת זהירות כלפי צד שמנגד שאינו מיוצג, אך ייתכן שהסתמכות סבירה של צד השלישי על עורך הדין, הנובעת מעצה משפטית או נטילת אחריות של עורך הדין כלפי הצד השלישי, תקים את דרישת הקרבה בין המזיק לניזוק, הנדרשת להטלת אחריות. באותו עניין הביע הנשיא א' ברק את דעתו כי אין מקום לקביעה גורפת מראש של המצבים בהם תתכן אחריות של עורך דין כלפי מי שאינו לקוחו, וכי מוטב להותיר את בחינת קיומה של חובת הזהירות לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה. בעניין וגנר נאמר עוד, כי תנאי נוסף להטלת חובת זהירות על עורך דין כלפי מי שאינו לקוחו, מעבר לכך שהניזוק הסתמך על עורך הדין, הוא שעורך הדין התכוון שהצד השלישי (הניזוק) יסתמך עליו בהקשר שלשמו ניתנו השירות או חוות הדעת המקצועית (עניין וגנר בפסקה 21, מפי השופט נ' הנדל).
33. במקרה דנא קמה לעו"ד הרמן חובת זהירות כלפי הקונים מכוח תפקידו המרכזי במכירת הנכס שלא בהרשאתו של מרדכי. עו"ד הרמן מילא תפקיד כפול ביצירת "התאונה המשפטית", כאשר גם נטל על עצמו כנוטריון את החתמתו של מרדכי על ייפוי-הכוח הכללי וגם ייצג את צבי בעסקת המכר. תפקידו הכפול אפשר לעו"ד הרמן לצפות כי העסקה, שבוצעה מחוץ לתחום ההרשאה, תבוטל, ויצרה בין עו"ד הרמן לבין הקונים, שאינם לקוחותיו, את ה"שכנות" הנדרשת לשם הטלת חובת זהירות (ראו: ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ''ד מח(3) 4, פסקה 11 (1994); ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, פסקה 13 (15.7.2013))." (ראו גם ע"א 3521/11 עו"ד דניאל וגנר נ' מזל עבדי (22/6/14), מפי כב' הש' הנדל).
הפסיקה הנדונה דידן באה להמחיש עד כמה שכיחים המקרים בהם מבצעים עורכי דין המייצגים צד אחד בעסקאות נדל"ן ואחרות פעולות לקידום העסקה, ואין בכך כדי ללמד כי הם מייצגים גם את הצד השני.
ה. בסופו של יום, לאחר בחינת הראיות והפסיקה, אני רואה לקבל את גרסתה של התובעת כי עו"ד שינפלד לא ייצג אותה בעסקה זו.
החריגה של עו"ד שינפלד מההרשאה שניתנה לו בהסכם שינפלד - השלכותיה
51. הנתבעים טענו כי עו"ד שינפלד חרג מההרשאה שניתנה לו בהתנהלותו עם התובעת, התובעת התנהלה בניגוד להסכם המכר, ונוכח כל אלה, עליה לשאת בסיכון בגין מחדליו של עו"ד שינפלד.
לטענת המוכרים, עו"ד שינפלד אשר פעל כשלוחם ולא כנאמן, ולמצער נאמנותו החלה רק בשלב החזקת הכספים שעל פי ההסכם נקבע כי יוחזקו בנאמנות. לכן יש לבחון את נסיבותיו של המקרה את פעולותיו של עו"ד שינפלד על פי חוק השליחות, תשכ"ה- 1965, לא על פי חוק הנאמנות, כטענת התובעת. עו"ד שינפלד חרג מהרשאה שניתנה לו ובנסיבות העניין על הצד השלישי - דהיינו התובעת - לשאת בתוצאות חריגתו מההרשאה. לדידם, אין מדובר בתובעת שרכשה את הנכס בתום לב, ולכל הפחות התנהלותה עולה כדי עצימת עיניים.
52. המתווה הנורמטיבי
ככלל על פי דיני השליחות חריגה של שלוח מהרשאה אינה מחייבת את השולח, אלא אם הוכיח הצד השלישי כי הוא לא ידע ולא צריך היה לדעת שפעולות השלוח הינן בחריגה מהרשאה.
ראו לעניינו דבריו של כב' הש' חשין בדנ"א 1940/91 בנק ברקליס - דיסקונט נ' קוסטרמן, פ"ד מז(5), 31, כדלהלן:
"...הסיכון של היעדר הרשאה צריך ליפול על השולח, אשר בהתנהגותו יצר חזות של הרשאה, ובלבד שהצד השלישי לא ידע ולא צריך היה לדעת, כי מה שנחזה כהרשאה אינו כזה בפועל".
עוד יפים לענייננו דבריו של כב' הש' עמית בע"א 10489/09 א. נץ הנ"ל:
"11. ... ככלל, יש להבחין בין הרשאה "פנימית" או "סובייקטיבית" במישור היחסים שולח-שלוח לבין הרשאה "חיצונית" או "אובייקטיבית" במישור היחסים שולח-צד שלישי (ע"א 2680/90 ס.מ יצירת השקעות ופיתוח בע"מ נ' מוזאפאר, פ"ד מט (1), 649, (1995); רע"א 5765/02 אל על נ' זילברשלג (26/8/09) בפסקה 20 לפסק דינו של הש' גרוניס (להלן: עניין אל-על); ע"א בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה (5) 799, 813-811 (1994) (להלן: עניין ורד הלבשה)).