דהיינו, כל הנתבעים פרט לנתבעת 4 (ולנתבעים 1 ו-2 שהיו יורשי המנוח בלבד) העבירו לכאורה מסר בעצם חתימתם על תצהירי ההסתלקות אודות כוונתם לוותר על זכויותיהם בדירה הנדונה דידן, לצורך מכירתה. מכאן, כי צו הירושה אחר המנוחה – לגבי הדירה – נדרש לאו דווקא לצרכיהם של הנתבעים האחרים, אלא כדי לאפשר רישום הדירה על שם המוכרים, ומכירתה בשלמותה לצד ג'.
יורשי המנוחה לא סתרו מסקנה זו, על אף שניתנה להם הזדמנות לעשות כן.
כאן המקום להתייחס לתצהירו המאוחר של מיכאל משנת 18', שבו ציין כי הוא החוט המקשר בין כל הנתבעים לגבי התביעה, ואישר כי "יתר הנתבעים נתנו לי הרשאה לבצע את כל הפעולות לצורך ניהול התביעה". משמע, הנתבעים האחרים או רובם נתנו לו הרשאה לנהל את עניינם בתביעת התובעת.
יורשי המנוחה לא סתרו גם גרסה זו של מיכאל על אף שניתנה להם הזדמנות לעשות כן. הם הקפידו להימנע מלמסור גרסה כלשהי גם במועד המאוחר בו הומצאה להם התביעה פעם נוספת, ביודעם על ההליך הנדון דידן, לרבות הקשיים שנוצרו עקב מעלליו של עו"ד שינפלד. חזקה עליהם כי אם התעניינו בתיק, ראו גם את גרסתו של מיכאל, לרבות דבריו כי הם ויתרו לו על חלקם בדירה, והוא התכוון לתת להם חלק מהתמורה שיקבלו הוא ויוסף. אם הנתבעים או מי מהם קראו את כתבי הטענות או ביקשו מעו"ד צור לעדכן אותם, חזקה עליהם שידעו גם כי תצהירי ההסתלקות המקוריים אינם כדין והם עדיין נחשבים ליורשי המנוחה, אך הכספים ששולמו לעו"ד שינפלד כנאמן נגנבו על ידו, ואינם עומדים עוד לחלוקה.
ב. בנתונים אלה, ניתן היה לצפות כי יורשי המנוחה או מי מהם יגישו תצהירים מעודכנים לגבי מערכות היחסים בין יורשי המנוחים, עליהם העיד מיכאל בבית המשפט, ולו לגבי חלקם, לרבות בשאלה אם נתנו או לא נתנו למיכאל - באמצעות למרה ויוסי, והחתימה על תצהירי ההסתלקות - הסכמה מפורשת או מכללא למכור את הדירה בסכומים הנטענים. ועוד, אם חזרו בהם הנתבעים/יורשי המנוחה או מי מהם מכוונתם להסתלק מעיזבון המנוחה, והם עומדים על זכויותיהם כיורשים, היה מצופה מהם למסור לבית המשפט גרסה מפורשת בסוגיה זו.
כך גם אם ביקשו לסתור את השליחות הנחזית של מיכאל ואת ההנחה כי עו"ד צור העבירה עבורם את המסרים שביקשו למסור לעו"ד שינפלד.
ג. אשר לכתב ההגנה שאותו הגישה עו"ד צור בשנת 16' בשם כל הנתבעים, למרות שבאותו שלב ייצגה למעשה רק את מיכאל באמצעות ייפוי כוח ואולי גם את יוסף, הוא אושר בדיעבד רק על ידי 5 נתבעים (יוסף, שמחה, יוסי, דוד ותמר). לא זו אף זו, פרט למיכאל לא הגיש אף נתבע תצהיר עדות ראשית או תצהיר אחר לבית המשפט עד עצם היום הזה, גם לאחר שהתביעה נמסרה לרובם פעם נוספת, וחלקם אשרר את פעולותיה של עו"ד צור בתביעה. דהיינו, כל הטענות העובדתיות של נתבעים 5, 7 -12, 14- 16 בכתב ההגנה לא נתמכו בתצהיר של מי מיורשי המנוחה, ואינן קיימות, למעשה.
יתר על כן, כתב ההגנה מציין במפורש כי הנתבעים חתמו על תצהירי הסתלקות מעיזבון המנוחה, וחלק מהם אף חתם על תצהירים מתוקנים כדין, אך משנודע להם על הסתבכותו של עו"ד שינפלד עצרו את ההליך כולו. גם טיעון עובדתי זה לא נתמך בתצהיר, ומשכך אינו בגדר גרסה שנמסרה בהליך מטעם הנתבעים 5, 7 -12, 14- 16, אלא מטעמו של מיכאל, שהוא אחד מיורשיו של המנוח בלבד.
גם בסופו של יום, בדיעבד, בחרו רוב היורשים להימנע ממתן ייפוי כוח לעו"ד צור ולאשרר את פעולותיה בניהול התיק; דהיינו, לא הגישו כתב הגנה לתביעת התובעת למתן פסק דין הצהרתי כי היא בעלים של הדירה בשלמותה; אחרים, אשר נתנו ייפויי כוח מאוחרים לעו"ד צור, אשררו את כתב ההגנה שהגישה בשנת 16' מטעם כל הנתבעים, אך לא הוסיפו דבר לעניין עמדתם לגבי הדירה לאחר הגשת התביעה, ולאחר שמיכאל הצהיר והעיד כי הוא מכר את הדירה בהסכמתם, כפי שבאה לידי ביטוי על ידי נציגה מטעמם, המכונה למרה. לא נעלם מעיני כי ברשימת יורשי המנוחה לא מופיעה יורשת בשם למרה, אך לא מן הנמנע כי מדובר בכינוי של אחת מיורשות המנוחה.
משמע, יורשי המנוחה לא הצליחו להסתלק למעשה מירושתם, על אף כוונתם לעשות כן, אבל הם גילו את רצונם להסתלק מזכויותיהם בדירה ולא התעניינו בתביעה.