על כך יש להשיב:
ראשית, טענות אלה היו צריכות להיטען בכתב התביעה, בהיותן מהותיות (לכאורה) לעצם זכות התביעה האישית של התובעים. הן לא נטענו, לא בכתב התביעה, לא בכתב התשובה ולא בכתב התגובה לבקשות הנתבעים לסילוק התביעה על הסף, אלא נטענו לראשונה ברשות חריגה שניתנה על ידי בית המשפט לצדדים להשלים את טיעוניהם. התובעים גם לא ביקשו לתקן את כתב התביעה כדי להוסיף טענות אלה.
שנית, מקומן של טענות אלה להיות נדונות בפני בית המשפט הדן בפירוק, ולא במסגרת תביעה אישית.
שלישית, והעיקר: טענות אלה אכן עלו על ידי התובעים דנן בבקשה שהגישו לבית המשפט הדן בפירוק (כב' השופטת ורדה אלשייך), ונדחו לגופן (פר"ק 1216-06, בקשה מס' 20, פסטרנק נ' עו"ד מטרי, [פורסם בנבו] פסק דין מיום 16.3.11, צורף כנספח 1 לתשובת כלל לבקשה).
בית המשפט מתח, אמנם, ביקורת על המנהלים המיוחדים, אשר לא הביאו את הסכם הפשרה לאישורו של בית המשפט של פירוק, אך יחד עם זאת דחה את טענותיו של פסטרנק לגופן, תוך מתיחת ביקורת על מניעיו ועל אמינותו.
מתוך פסק הדין (סעיף 11):
"המסקנה העולה מכל האמור לעיל הינה פשוטה וברורה, כשם שהיא עגומה. אכן, המנהלים המיוחדים שגו, כאשר לא הביאו את הפשרה לאישור בית המשפט, הגם שעולה לכאורה כי רבים היו הסיכויים כי היתה זוכה לאישור, לו הובאה מבעוד מועד, אלא, שמכאן ועד לנסיונו של מר פסטרנק לנצל את המשגה ולהשיג ממנו "עולם ומלואו", רב הדרך".
(סעיף 13): "סוף דבר: אף אם טעו המנהלים המיוחדים וראוי היה כי היו פועלים באורח אחר, הרי שלא הוכחו לא מניע זדוני ולא נזק, ומעל לכל, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, מנוע מר פסטרנק מכל וכל מלתבוע הטלת אחריות אישית בגין המהלך דנן".
בית המשפט אף חייב את פסטרנק בהוצאות המנהלים ובשכר טרחת עו"ד.
21. אין מקום גם לאבחנה שניסו התובעים לעשות בין חברה ציבורית לחברה פרטית. בכל הפסיקה שנזכרה אין זכר לאבחנה כזו.
אדרבא, בחברה פרטית הקשר בין נזקי החברה לבין בעלי מניותיה הדוק אף יותר, ובמיוחד כאשר בעל השליטה בחברה הוא יחיד, כמבקרה דנן.
--- סוף עמוד 10 ---
כמו כן, בחברה פרטית בעלי המניות חשופים יותר לעוולות ולהפרות הנעשות כלפי החברה וערניים יותר לאמצעי הפיקוח והבקרה על יוצרי הסיכונים כלפי החברה, ולכן, דווקא בחברה פרטית פוחת כוחו של התמריץ בדבר הצורך בהגברת האכיפה. קל וחומר, כאשר השליטה בחברה כולה מצויה בידי אדם אחד, כבמקרה דנן.