בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו
ת"א 947-09-10 פסטרנק ואח' נ' נכסי כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'
בפני
כב' השופט יונה אטדגי
התובעים:
1.שאול פסטרנק
2.גלובוס סוכנות לביטוח בע"מ
ב"כ עוה"ד שמוליק קסוטו, דוד יצחק ויניב דקל
נגד
הנתבעים:
1.כלל חברה לביטוח בע"מ
ב"כ עוה"ד בעז בן-צור, חגי הלוי ודקלה סירקיס
2.אביגדור קפלן
3.אלכס ליברמן
4. דני קהל
5.אריה הרמן
ב"כ נתבעים 4-5: עוה"ד רם כספי, גד טיכו ועומרי רוזנברג
6.בנק מזרחי טפחות בע"מ
7.חיים פרייליכמן
ב"כ הנתבעים 6-7: עוה"ד שרון לובצקי, גולן קנטי ושחר הרון
פסק דין
1. האם רשאים התובעים, שהיו בעלי מניותיה של חברה המצויה בהליכי פירוק, לתבוע את הנתבעים על נזקים שלטענת התובעים נגרמו להם מכך שהנתבעים גרמו ל"קריסתה" של החברה והיכנסה להליך פירוק?
זו השאלה העיקרית שעמדה ביסוד בקשותיהם של הנתבעים למחיקת התביעה על הסף.
אקדים את מסקנתי: משנמצא שהתובעים, בהתאם לפסיקתו של בית המשפט העליון בשאלה עקרונית זו, אינם רשאים להגיש תביעה על נזקיהם הנטענים, בהיותם נזקים הנגזרים מנזקי החברה, הרי שדין התביעה להידחות על הסף, כבקשת הנתבעים, מבלי לדון לגוף העילות והנזקים שפורטו בה.
רקע עובדתי והשאלה שבמחלוקת
2. חברת אי.אם.אם סוכנות לביטוח בע"מ, שנודעה בכינויה המסחרי: "הכי ישיר" (וכך תכונה להלן), נוסדה בשנת 1998, כסוכנות ביטוח שנועדה לשווק ביטוחים הכרוכים בנטילת משכנתא (ביטוחי חיים ונכס), שנעשו עד אז באמצעות הבנקים למשכנתאות בלבד.
בעלי מניותיה בעת היווסדה היו התובעת 2 (להלן- גלובוס, 36% מהמניות) וחברת בנפיט סוכנות לביטוח בע"מ (להלן – בנפיט, 64% מהמניות).
התובע 1 (להלן – פסטרנק) היה הבעלים של כל מניות גלובוס.
--- סוף עמוד 2 ---
במהלך השנים, עברו מניותיה של בנפיט למוני פלר וסטיוארט שפירא, ובשנת 2004 העבירו הללו את מניותיהם לפסטרנק.
בכתב התביעה נטען כי בנפיט נשלטה למעשה על ידי הנתבעת 1 (להלן – כלל) באמצעות חברה אחרת שבשליטתה, וכי פלר ושפירא מילאו תפקידים שונים בכלל ובחברת בת שלה. אין לכך חשיבות לעניננו.
העיקר לעניננו הוא, שהחל משנת 2004, כאמור, ועד להיכנסה של הכי ישיר להליכי פירוק, בשנת 2006, היה פסטרנק בעל השליטה היחיד בה, אם במישרין ואם באמצעות גלובוס.
3. בשנותיה הראשונות שיווקה הכי ישיר פוליסות ביטוח של חברת הכשרת היישוב ביטוח בע"מ, ומשנת 2002 שיווקה הכי ישיר פוליסות של כלל, בעקבות הסכם שנערך ביניהן בחודש מאי 2002.
ההסכם קבע את תקופת ההתקשרות (5 שנים), את גובה עמלתה של הכי ישיר, המקדמות שישולמו על חשבון העמלות, אופן ההתחשבנות וכו'.
הוסכם, בין היתר, כי עד להקמת מערכת מיכון מתאימה אצל הכי ישיר, תתבצע הגביה מהלקוחות על ידי כלל. בפועל, יצוין, כי הסדר זה נהג עד לפירוקה.
4. לטענת התובעים, הכי ישיר הפכה להיות גורם משמעותי בשוק ביטוחי המשכנתאות, דבר שגרם להפסדים מרובים לבנקים למשכנתאות.
עקב כך, לטענתם, הפעילו הבנקים למשכנתאות, ובראשם הנתבע 6 (להלן – בנק מזרחי), השולט על נתח גדול של שוק המשכנתאות, לחץ גובר והולך על כלל, כדי שתפסיק את ההתקשרות עם הכי ישיר.
לטענתם, כלל נכנעה ללחץ זה, עקב קשרים עסקיים וכלכליים שהיו לה עם אותם בנקים, ובעיקר עם בנק מזרחי, והחלה להצר את צעדיה של הכי ישיר ולהערים קשיים רבים בדרכה, תוך הפרת הסכם ההתקשרות, הכתבת שינויים בגובה העמלות והמקדמות, אי תשלום מקדמות על פי המחויב בהסכם, אי העברת עמלות, הגבלת מספר הפוליסות המונפקות על ידה, חסימתה מלפנות ללקוחות של בנק מזרחי ובנק משכן, סיכול מנגנון הנאמנות שנקבע בהסדר הגביה וסיכול הנפקת אגרות החוב של הכי ישיר.
בכך, לטענת התובעים, גרמו כלל ובנק מזרחי לקריסתה המוחלטת של הכי ישיר ולהגעתה להליכי פירוק.
5. לטענת התובעים, הנתבע 2, ששימש אז כמנכ"ל כלל, הנתבעים 3 ו-4, ששימשו אז כמשנה למנכ"ל, הנתבע 5, ששימש אז כמנכ"ל אריה חברה לביטוח בע"מ שהיתה חברת בת של כלל, והנתבע 7, ששימש אז כמנכ"ל בנק טפחות (שהתמזג אחר כך עם בנק מזרחי) (כולם יכונו להלן בשמות משפחותיהם), אחראים כולם, באופן אישי, לקריסתה של הכי ישיר.
6. כאמור, הכי ישיר נכנסה להליכי פירוק בתחילת שנת 2006 ובית המשפט מינה לה מפרקים זמניים (להלן – המפרקים).
המפרקים תבעו את כלל על הנזקים שנגרמו להכי ישיר, בסך 206 מליון ₪.
כלל הגישה תביעה נגדית על סך כ-26 מליון ₪.
עקב תניית בוררות בהסכם שביניהן, הורה בית המשפט לברר את התביעות בהליך של בוררות, והבוררות התקיימה בפני כב' השופט (בדימוס) שלום ברנר (להלן – הבורר).
בסופו של דבר, ולמרות התנגדותם הנחרצת של פסטרנק וגלובוס, הגיעו המפרקים וכלל להסכם, שבו הוסמך הבורר לפסוק על דרך הפשרה מהו הסכום שתשלם כלל לקופת הפירוק, בין הסכומים 7.5-15.5 מיליון ₪.
--- סוף עמוד 3 ---
בהתאם לכך, פסק הבורר, ביום 9.6.09, כי על כלל לשלם לקופת הפירוק סך של 11,725,000 ₪ (להלן – פסק הבורר).
7. נקודה החשובה לעניננו: קיימת זהות כמעט מוחלטת בתשתית העובדתית, שנטען כי הביאה לקריסתה של הכי ישיר, בין זו שפורטה בתביעת המפרקים ובין זו המפורטת כאן.
קיימת זהות רבה בין עילות התביעה העיקריות בשתי התביעות: הפרת ההסכם, רשלנות ועוולות הקשורות לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988.
גם רכיב הנזק העיקרי המפורט בשתי התביעות: בתביעה שם - ירידת ערך מניותיה של הכי ישיר, ובתביעה זו – ירידת ערך המניות המוחזקות על ידי התובעים כתוצאה מכך, דומה.
(מפנה להשוואה שנעשתה בין שתי התביעות בבקשת כלל לסילוק התביעה על הסף, סעיפים 57-71).
8. התובעים טוענים, כי עקב קריסת הכי ישיר וכניסתה להליכי פירוק, בעקבות מעשיהם של הנתבעים, נגרמו להם הנזקים הבאים:
א. ירידת ערך מניותיהם,
ב. חובות של הכי ישיר לגלובוס שלא שולמו,
ג. חוב של הכי ישיר לפסטרנק בגין הלוואת בעלים שלא שולם,
ד. מימוש נכסים של פסטרנק על ידי בנקים בגין ערבותו האישית לחובות הכי ישיר,
ה. הבנקים הפסיקו את מסגרת האשראי של פסטרנק ומימשו נכסים למימוש החוב בחשבונו,
ו. תשלום ששילם פסטרנק למנכ"ל הכי ישיר לשעבר, בגין ערבותו האישית לחוב הכי ישיר אליו,
ז. הוצאות עו"ד בגין הליכים משפטיים שהתובעים נגררו אליהם לאחר קריסת הכי ישיר,
ח. עגמת נפש שנגרמה לפסטרנק,
ט. פגיעה במוניטין האישי של פסטרנק.
סכום כל הנזקים הנטענים: כ-237 מליון ₪, אולם התובעים העמידו את סכום תביעתם, "לצרכי אגרה", על סך 20 מליון ₪.
9. הנתבעים הכחישו בכתבי הגנתם את מעשי העוולה המיוחסים להם ואת הנזקים הנטענים והעלו טענות רבות על התנהלותו ומעשיו של פסטרנק.
לצורך ההכרעה הנדרשת כאן, אינני נדרש להיכנס לפרטי טענות ההגנה.
בראש כתבי ההגנה, וכן בבקשות שהגישו כל הנתבעים לדחיית התביעה על הסף, העלו הם טענות מקדמיות שונות, שדיין (לטענתם) כדי לדחות את התביעה על הסף.
10. הטענה המקדמית והעיקרית שהועלתה על ידי כל הנתבעים היא, שעל פי פסיקת בית המשפט העליון, התובעים אינם יכולים לתבוע את הנזקים הנתבעים על ידם, כיוון שאין המדובר בנזקים אישיים הנובעים מעילות אישיות, אלא המדובר בנזקים אישיים הנובעים מהנזקים שנגרמו להכי ישיר.
התובעים טוענים, לעומת זאת, שהנזקים הנתבעים הם נזקים אישיים עצמאיים, וכי, לחילופין, הם מצויים במתחם הנזקים האישיים החריגים, הניתנים לתביעה, על פי פסיקת בית המשפט העליון.
בשאלה זו אדון להלן.
--- סוף עמוד 4 ---
אקדים ואומר, שמכיוון שהגעתי לכלל מסקנה, שהנתבעים צודקים בטענתם המקדמית והמשותפת הזו, אינני נדרש לדון ביתר הטענות המקדמיות שהועלו על ידם.
דיון
11. סוגית התביעה האישית, קרי: תביעתו של בעל מניות בחברה בגין נזק שנגרם לו באופן אישי, נדונה והוכרעה בשני פסקי דין עיקריים של בית המשפט העליון:
ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ, פ"ד נא(2)312 (להלן – מגן וקשת) וע"א 3051/98 דרין נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ, פ"ד נט(1) 673 (להלן – דרין).
בפסק דין נוסף שניתן על ידי בית המשפט העליון לפני כשנה: ע"א 3506/09 צאייג נ' קסלמן וקסלמן רואי חשבון (2011, פורסם בנבו, להלן – צאייג) ניתן סיכום ממצה של הכללים והחריגים שבסוגיה זו, כדלקמן (סעיפים 10-12 לפסק הדין):
"סיווג עילת התביעה – המסגרת הנורמטיבית
10. בתחום דיני החברות ניתן לחלק את עילות התביעה לשלוש קטגוריות: התביעה האישית, התביעה הנגזרת והתביעה הייצוגית. התביעה האישית, היא תביעתו של בעל מניות בגין נזק שנגרם לו באופן אישי. כלומר, נזק עצמאי שאינו תלוי בנזק שספגה החברה. התביעה הנגזרת היא תביעה שיכול בעל מניות להביא בפני בית המשפט, בהתקיים תנאים מסוימים, בשמה של החברה בגין נזק שנגרם לה. בהתאם, ככל שיתקבל בסופו של ההליך פיצוי, הוא יופקד בקופתה של החברה. התובענה הייצוגית היא הליך שבאמצעותו יכול בעל מניות להגיש תובענה בשם קבוצת בעלי מניות של החברה. בבסיסה של התובענה הייצוגית מונחת תביעה אישית בגין נזק אישי שנגרם לכל אחד מחברי קבוצת בעלי המניות המיוצגת על ידי התובע הייצוגי. הפיצוי בגין אותו נזק מיועד אפוא לרפא את הנזק שנגרם לבעלי המניות עצמם ולא את נזקה של החברה (ראו: אירית חביב-סגל, דיני חברות, 676-685 (2007) (להלן: חביב-סגל); דברי השופטת שטרסברג-כהן בפרשת מגן וקשת, בעמ' 323-324). ההלכה בעניין סיווגן של עילות התביעה לסוגיהן השונים הותוותה בשורה של פסקי דין אליהם הפנו באי כוח הצדדים בסיכומיהם. למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים באשר למסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לצורך הכרעה במקרים כגון דא, ומשכך השאלה הניצבת בפנינו נוגעת אך ליישומה של ההלכה על עובדות המקרה שלפנינו. נסקור, אפוא, בתמצית את הפסיקה הרלוונטית.
11. ההלכה המנחה בפסיקתנו בעניין סיווג עילת תביעה המבוססת על החזקה בנייר ערך נקבעה בפרשת מגן וקשת בנסיבות בהן טענו בעלי מניות מקרב הציבור כי במסגרת מיזוג עם חברה פרטית שהיתה בבעלות בעלת השליטה, שולם בעבור החברה הפרטית מחיר מופקע, וכן כי הליך המיזוג התעכב ממניעים זרים. ההלכה שנקבעה בפרשת מגן וקשת היתה מאז ואילך לנקודת המוצא לבחינת סיווגן של עילות תביעה בדיני חברות. לפי אותה הלכה, עילת תביעה אישית קמה לבעל מניות מקום שבו הוא סובל מנזק אישי בלתי תלוי בנזקה של החברה. אולם, אם הנזק שנגרם לבעל המניות נובע מירידת ערך החברה ושווי מניותיה, וכל בעלי המניות ניזוקים באותה מידה, אזי ככלל לא קמה לבעל המניות עילה לתביעה אישית. יחד עם זאת, לצד הכלל האמור, הוזכרו בפסק הדין בפרשת מגן וקשת מספר מצבים חריגים בהם עשוי נזק משני, אשר נגרם לבעל המניות אגב פגיעה בחברה, להקים עילת תביעה אישית: כאשר נפגעת זכות חוזית של בעל מניות; כאשר קיים הבדל בין הנזק שנגרם לבעל
--- סוף עמוד 5 ---
מניות מסוים או לקבוצת בעלי מניות לבין נזקם של בעלי מניות אחרים; ובמצבי קיפוח של בעלי מניות המיעוט (ראו: שם, בעמ' 326).
12. נקודת הציון הבאה בהתפתחות ההלכה נקבעה בפרשת דרין. באותה פרשה נפסק כי לא קיימת לתובע, בעל מניות מקרב הציבור בחברה ציבורית, עילת תביעה אישית כנגד החברה, נושאי משרה בה ובעלי חוזה עמה, בגין עסקה בה נמכר, לטענתו, נכס של החברה במחיר הפסד. במסגרת פסק הדין מנה הנשיא ברק את הטעמים להקפדה על ההבחנה בין נזק אישי בר-תביעה לבין נזק משני המקים עילת תביעה לחברה בלבד: ראשית, עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה אשר גורר אחריו את עיקרון אי ההתערבות של בעלי המניות בניהול החברה. בהקשר זה ציין הנשיא ברק, כי כאשר הזכות המופרת היא של החברה, עומדת לה גם הזכות שכוח התביעה שלה לא ייגזל על ידי אחרים, לרבות בעלי מניותיה (אלא בכפוף לביקורת מצד בית המשפט ובהתאם לתנאים הכרוכים בהליך של אישור תביעה נגזרת). שנית, חשש מריבוי בלתי סביר של תביעות אשר עלול להביא להשלכות בלתי רצויות על התנהלותו של שוק ההון (הכבדה בעלויות הביטוח, הרתעת יתר של הפועלים בשוק ההון ועוד). לבסוף, השאיפה להגן על זכויותיהם של נושי החברה ולמנוע העדפה בלתי הוגנת של בעלי המניות על פניהם. בפסק הדין הובהר כי ההקפדה על כך שזכויות התביעה של החברה ימוצו על ידה, ולא על ידי בעלי מניותיה, מבטיחה באופן עקיף את כושרה הכלכלי של החברה ויכולתה לפרוע חובותיה על פי סדר הנשייה הקבוע בחוק (ראו: שם, בעמ' 689-691). ראוי להזכיר כי במסגרת פסק הדין בפרשת דרין העיר הנשיא ברק כי בנוסף לחריגי הלכת מגן וקשת שהוזכרו לעיל, יש להותיר בצריך עיון את האפשרות שבנסיבות מיוחדות ביותר, בהן אמצעי הפיקוח הקיימים אינם מספקים, תוכר עילת תביעה אישית של בעל מניות כלפי מי שהזיק לחברה באופן שהוביל לירידת שווי המניות שבידיו, ובמילותיו: "ניתן להעלות על הדעת מצבים חריגים, בהם האמצעים הקיימים לפיקוח ולבקרה על יוצרי סיכונים כלפי חברות אינם מעוררים הרתעה מספקת, או לא יוצרים את התמריץ הראוי להגשת תביעה נגזרת, במידה כזו שראוי יהיה להטיל אחריות אישית כלפי בעלי המניות" (שם, בעמ' 695)."
12. כל הנזקים המפורטים בכתב התביעה הם נזקים משניים, הנגזרים מנזקיה של הכי ישיר.
לשון אחר: אף אחד מהנזקים הנתבעים אינו נזק אישי בלתי תלוי בנזקה של הכי ישיר.
למעשה, די לשם כך לעיין בניסוח כתב התביעה עצמו. פרק ח' הוא הפרק המפרט את נזקי התובעים, וכותרתו: "הנזקים שנגרמו לתובעים בעקבות קריסת הכי ישיר";
בהתייחס לנזק בדבר ירידת ערך מניותיהם, נכתב (סעיף 159): "שווי מניותיהם של התובעים פחת בעקבות קריסת הכי ישיר"; כהקדמה לפירוט כל קבוצת הנזקים השניה שנמנתה בכתב התביעה, נכתב (סעיף 102): "בנוסף לאמור לעיל, לתובעים נגרמו, עקב קריסתה של החברה שנעשתה נוכח פעולותיהם הזדוניות ולמצער רשלניות של התובעים, נזקים עצמאיים ובלתי תלויים בנזקי החברה"; ובהתייחס לפגיעה במוניטין, נכתב (סעיף 203): "ואמנם, קריסתה של חברת הכי ישיר עקב מעשיה ומחדליה של כלל ומנהליה, כמו גם בנק המזרחי ומנהליו – פגעה פגיעה אנושה במוניטין האישי של פסטרנק וחברותיו וביכולת שלהם לעשות עסקים".
13. גם בחינת הנזקים הנתבעים גופם מובילה בהכרח למסקנה האמורה.
--- סוף עמוד 6 ---
בראש ובראשונה, המדובר בנזק העיקרי הנתבע: ירידת ערך המניות המוחזקות על ידי התובעים (על פי חישוביהם והערכותיהם של התובעים, שיעורו של נזק זה הוא כ-78% מכלל הנזקים הנתבעים).