נסיבות המקרה שנדון שם היו כדלקמן: התובע, שהחזיק במחצית מניותיה של החברה טען שהנתבע 1 המחזיק במחצית השניה של מניותיה הביא לקריסת החברה ובכך גרם לו להפסד הכנסות עתידיות ולמחיקת שוויי מניותיו. לחברה מונה מפרק. התביעה הוגשה נגד שותפו לחברה ונגד בנו של השותף, אשר עבד בחברה, עזב אותה והקים חברה מתחרה, וכן נגד החברה המתחרה.
בית המשפט התיר את הגשת התביעה האישית נגד השותף בלבד, אך דחה על הסף את התביעה נגד הנתבעים האחרים.
את ההיתר החריג לתבוע את השותף יש לפרש, לדעתי, על רקע השותפות שהתקיימה בין התובע ובין הנתבע, וכדברי בית המשפט:
" ניר ויפתח פעלו כשותפים, הגם שפעלו הם באמצעות חברה. התמונה העולה, כפי שתוארה לעיל, היא גזילת עסקי השותפות בידי אחד השותפים. ביטוי מובהק לכך מתמצא בירידת ערך מניותיו של התובע אשר נותר מחצית בעלים של חברה מרוקנת, ממוטטת, עד כי נאלצה להיכנס להליכי כינוס ופירוק. דומני כי זהו מקרה מובהק הבא בכלל החריגים שנקבעו בפסיקה ועל כן תוכר עילת התביעה של ניר בהסתמך על ירידת שווי מניותיו".
לעומת זאת, דחה, כאמור, בית המשפט את התביעה נגד הנתבעים האחרים, באומרו:
"הנתבעים 2 ו-3 לא היו בעלי שליטה ו/או דירקטורים בסלט (החברה שהתפרקה – הח"מ) ואין להם כל חובה חוזית/אישית כלפי ניר. ככל שמעשיהם הם שגרמו, שלא כדין, לאבדן שווי מניות הסלט, ואינני קובע מסמרות בענין זה, עילת התביעה כנגדם הינה של הסלט בלבד".
הנה כי כן, בפסק דין זה נמצאה דווקא תמיכה למסקנה כאן, שהרי הנתבעים לא היו שותפיהם של התובעים בהכי ישיר, לא מילאו בה כל תפקיד, ולא היתה להם כל חובה חוזית או אישית ישירה כלפי התובעים עצמם, אלא כלפי הכי ישיר.
נמצא, שגם פסק דין זה אינו יכול לסייע לתובעים.
--- סוף עמוד 11 ---
24. לסיכום: התובעים לא הצביעו על עילת תביעה אישית, שאינה נסמכת ואינה תלויה בעילת התביעה של החברה (הכי ישיר), וכל הנזקים הנתבעים על ידי התובעים כתביעה אישית הם נזקים משניים הנובעים מהנזקים שנגרמו לחברה, בעקבות קריסתה והיכנסה להליכי פירוק.
לא התקיימו החריגים שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון, המאפשרים הגשת תביעה אישית של בעל מניות בחברה, והתובעים לא הצביעו על חריג אפשרי אחר שיצדיק את הגשת תביעתם האישית.
במיוחד אמורים הדברים, כאשר החברה, באמצעות מפרקיה, מימשה את זכות התביעה שלה ואף פוצתה בגין נזקיה.
המסקנה הנובעת מכך היא דחיית התביעה על הסף.
25. אכן, על בית המשפט לנהוג בזהירות גדולה בבואו לסלק תביעה על הסף.
יחד עם זאת, כאשר המסקנה מתבססת על ההנחה כי גם אם התובע יוכיח את כל טענותיו העובדתיות התביעה תידחה מטעם משפטי, אזי קיום ההוכחות לא ישנה מאומה, ועל בית המשפט להכריע בסוגיה המשפטית כאילו הוכחו כל העובדות שנפרשו בכתב התביעה.
במיוחד אמורים הדברים, כאשר ניהול ההוכחות צפוי להיות כרוך במשאבים רבים של צדדים רבים ולהמשך זמן רב.
ראו: רע"א 1120/06 עו"ד לאואר נ' ע.מ.ש חברה לבנין (בפירוק) [פורסם בנבו] (2007), והשוו להחלטתו של כב' השופט אורנשטיין בת.א. (ת"א) 11892-09-10 דיאמנט נ' א. לוי השקעות ובנין בע"מ (2011, פורסם בנבו).
המסקנה אליה הגעתי מתבססת על ההנחה, שגם אם יוכחו כל העובדות שנפרשו בכתב התביעה, אזי לא קמה לתובעים עילת תביעה אישית, בהתאם לפסיקתו המחייבת של בית המשפט העליון.
לאור מסקנה זו, וכיוון שקיום ההוכחות בתביעה מורכבת זו, שהמסכת העובדתית שלה נפרשת על פני שנים רבות, מעורבים בה צדדים רבים המיוצגים על ידי מספר משרדי עורכי דין, וצפויים להעיד בה עדים רבים, עשוי להתברר כהליך מורכב ויקר שנוהל לשוא, נכון יהיה להורות על דחיית התביעה על הסף.
26. לאור מסקנתי האמורה, אינני מוצא לנחוץ לדון ביתר טענותיהם המקדמיות של הנתבעים, כאשר כל אחת מהטענות ראויה לדיון נפרד ונרחב.
בחרתי לדון בטענה המרכזית המשותפת לכל הנתבעים, ושאינה כרוכה בבירור עובדתי כלשהו, בעוד שרוב הטענות המקדמיות האחרות מיוחד למקצת מהנתבעים (חוסר עילת תביעה נגד הנתבעים "הפרטיים", טענת חוסר יריבות של בנק מזרחי ופרייליכמן, ועוד) או שכדי להכריע בהן נדרש בירור עובדתי מסוים (התיישנות, שיהוי), או שהמסקנה המשפטית בהן אינה חדה (הטענה למעשה בית דין, טענת בנק מזרחי בקשר לחוסר אפשרות להגשת תביעה אישית על פי חוק ההגבלים העסקיים, ועוד).
27. תוצאה:
התביעה נדחית על הסף.
התובעים ישלמו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, כדלקמן:
לכלל – 10,000 ₪,
לקפלן, ליברמן, קהל והרמן, ביחד – 10,000 ₪,
לבנק מזרחי- טפחות ופרייליכמן, ביחד – 10,000 ₪,
(ביחד סה"כ 30,000 ₪)
ניתן היום, כ"ז אדר תשע"ב, 21 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.
יונה אטדגי