בנוסף לכך, לקמן נבאר שיסוד הדין העברי לחייב את האישה להחזיר את המתנות מבוסס על דינו של מהר"י וייל, שגם מתנות הקרובים חוזרים. וכתב שם הבית יעקב לבאר דבריו של המהר"י וייל (סי' כ'), שהחיוב להחזיר מתנות קרובים הוא חלק מהתקנה הכללית של דינא דמתיבתא, שבו לכל אחד מהצדדים יש זכויות וחובות, וכפי שכתב:
"ותקנה הוא זה שיהא הוא זוכה בשלו ושל קרוביו והיא בשלה ושל קרוביה".
ומפורש בדבריו, כי התקנה הייתה שהמתנות יוחזרו לבעל עצמו ולא לקרובים. וכן מבואר בדבריו בהמשך, שהוכיח שלא ייתכן שחיוב החזרת המתנות לקרובים הוא מדינא כי אם מתקנת דינא דמתיבתא, שאם יסוד הדבר הוא מדינא, היה מן הראוי שהמתנות יחזרו לקרובים עצמם, וזו "נגד
--- סוף עמוד 11 ---
הסברא דלא מרדה בקרוב", כלשונו. ומשמע מדבריו אלו, שלמד בפשיטות שהמתנות אינם חוזרות לקרובים אלא לבעל, ולמסקנת הדברים באמת אינה מחזירה את המתנות לקרובים, אלא זוהי תביעה עצמית של הבעל המבוססת על דינא דמתיבתא להחזרת המתנות של הקרובים.
ומעתה קם דינא שהנידון של החזרת המתנות, גם של מתנות קרובים, אינה תביעה של צד ג' אלא תביעה של האיש ממנה, ואם כן שפיר יש לביה"ד סמכות לדון בתביעה.
החזר מתנות באישה שאינה מורדת
הנה כתב הריב"ש לחלק בין תכשיטים שחוזרים לבין שאר נכסים, וכמובא בשו"ע (סימן צ"ט). שהנה זה לשון הריב"ש (סימן ש"א):
"גם מה שאמרת שבנדון זה התכשיטין הם שנתן הבעל לאשתו דרך מתנה, דודאי הבעל שנתן לאשתו מתנה גמורה היא ואין שמין לה, שכן כתבו בשם הגאונים ז"ל. ואם כן כשחתן נותן התכשיטים לכלה ומכריז על ידי שלוחו: "זאת החגורה נותן החתן לכלה" והיא מקבלת אותם – הרי קנאתם במשיכה, ומפני מה לא תקנה אותם האשה? עד כאן תורף דבריך. ואני אומר: מה שכתבו בשם הגאונים ז"ל אמת הוא ומדעתי הוא. ומה שמצאת כתוב בעיטור [אות כ' – כתובות, דף ל"ד טור ד', ולשונו שונה מעט] דבגרושה שאין שמין מה שעליה – דווקא מדעתא דנפשיה, שמצא אחרת נאה הימנה, אבל אם סרחה עליו – אדעתא דהכי לא אקני לה. ועוד כתבו דשדרו ממתיבתא דמאן דכתב מתנה לאשתו בשעת נישואין ומגרש לה לא אמרינן כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, דאלא מעתה מאן דיהיב מתנה למאן דרחים ליה – ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעלם? והכי נמי דמאן דיהיב ליה מתנה לרחמיה, ונפל ביניהון איכסא [מריבה] הדרא מתנה? הא לאו טעמא הוא. ועוד כך עושים רבותינו ז"ל הראשונים וכל דייני דמתיבתא וכו'. ע"כ בעיטור".