--- סוף עמוד 10 ---
לדבריו, הלכת בבלי אינה סותרת אפשרות זו של בחינת המתנה לפי חוק המתנה ולפי אומד דעת הצדדים.
ומעתה, הרי במקרה שלפנינו העמדנו על נכון שבנוסף לאומד הדעת הברורה של נותני המתנה – הורי הבעל – שכוונתם הייתה לתת דירה לבני הזוג שיחיו בה כל ימיהם או לפחות מרבית ימיהם, ולא שלאחר מספר שנים תיטול האישה את חלקה בדירה ותצא, עוד יש לפנינו הוכחות ברורות שגם כוונת המקבל – קרי האישה – הייתה שהמתנה אכן מוגבלת לצורך הנישואין ולא במקרה של פרידה שהיא יוזמת. כך הראינו לעיל מכתבי האישה עצמה ומהשיח שניהלה בתכתובת המיילים שהובאו לעיל. נמצא, שבנידון שלפנינו הצדדים עצמם הודו כמעט במפורש, שלא עלה על דעתם להטמיע את הכספים לחלוטין וכפי שהוכחנו לעיל מכתבי הצדדים והמו"מ ביניהם לגבי חלוקת הדירות.
להשלמת התמונה ואומד הדעת, יש להבהיר את הנתונים – הצדדים השלימו את רכישת הדירה בשנת 2013, כאשר שנתיים אחר כך, בשנת 2015 הצדדים כבר היו בעיצומו של הליך גירושין וחלוקת הרכוש. אין ספק שכוונת הנותנים – הורי הבעל, לא הייתה למתנה שתחזיק מעמד זמן כה מועט.
בנוסף, ביה"ד מבהיר כי אין מדובר ב"הענשה" של האישה בגלל המרידה או הבגידה, אלא בפרשנות של המתנה בהתאם לאומד דעת הנותן ולאומד דעת המקבל בלבד, ונמצא כאילו המתנה הוגבלה מעיקרא לחיי הנישואין ולא למצב של פירוק בנסיבות כאלו ואחרות.
גם לפי הדין העברי, יש משמעות ברורה לאומד דעת הצדדים במתנה שניתנה לבת הזוג, ונרחיב קצת את היריעה בגדרים של החזר מתנות במורדת.
אוסיף עוד, כי הצדדים קיבלו עליהם בקנין, שביה"ד יפסוק לפי חוק יחסי ממון ובשיקול דעת רחב של ביה"ד. ואין ספק ששיקול דעת רחב של ביה"ד יכול שיכלול שיקול דעת של אומדן דעת הצדדים, בהתאם לפסיקה והאזרחית ובהתאם לדין העברי.
מקור הסמכות – אזרחי והלכתי
טרם נמשיך בדיון, נרחיב מעט במקור הסמכות של ביה"ד לדון בהחזר המתנה. שהנה היה מקום לומר שהתביעה העיקרית לפנינו היא בין הורי האיש אשר נתנו את המתנה ובין האישה, ולפי זה נמצא שאין לביה"ד סמכות לדון בתביעה מאחר שהם צד ג' בתיק דנן.
ומכל מקום, נראה שיש סמכות לביה"ד לדון בתביעת האיש מצד עצמו לחשב ולאזן את חובות הצדדים ביניהם ביחס לצד ג', וזאת מבלי להזדקק לתביעה של צד ג' עצמו. כמובן שהחלטה כזו לא תחייב את צד ג' אלא רק את הצדדים עצמם. ולדוגמא, אם הבנק נושה בצדדים, בוודאי שיש סמכות לביה"ד להכריע בין הצדדים מהו הסכום או החיוב של כל אחד מהצדדים כלפי הבנק, אף שהחלטה כזו לא תחייב את הבנק בעצמו. והוא הדבר כלפי חובות להורי מי מהצדדים.