לאור ההסברים שהובאו לעיל, ברור שמקרה לדוגמא בו במקביל לתשובת הרשב"א בסימן קפ"ב, כאשר האישה לא מצליחה להרים את נטל ההוכחה בנוגע למשל לאלימותו המילולית והכלכלית של בעל. למשל, כאשר לבית הדין ידוע שהאישה עזבה את בית המגורים מיוזמתה ולא חזרה אליה, או כאשר האישה היא זו אשר תובעת את הגירושין ולא האיש, שהביע את רצונו לשקם את הנישואין, בכה"ג אין לנו אלא להטיל על האישה את תווית המורדת ההלכתית עם המשתמע מכך.
ע"כ מדברי חברי הג"ר ידידיה גרינברג שליט"א.
אולם יש להעיר על תשובתו ביישוב סתירת דברי הרשב"א, מדברי הרמ"א אבהע"ז סימן פ' סעי' י"ח שהביא את תשובת הרשב"א המובאת בבית יוסף סי' ע"ז, בדבר האשה שעזבה את בית בעלה בעת שלא היה בביתו לצורך רפואתה. וכי את דברי תשובה זו הביא בשינוי לשון ושינה את המקרה לכאורה למקרה שמובא בתשובה הסותרת, העוסקת באשה שעזבה את הבית אחר קטטה, ובכ"ז הביא להלכה שהיא אינה מורדת ועליו היה לפייסה. נצטט את דברי הרמ"א ונבהיר שוב את הערתינו.
דהנה, הרמ"א שם כתב בזה"ל:
"אשה שהלכה מבית בעלה מכח קטטה, ואינה רוצה לשוב לביתו עד שיקרא לה בעלה, לא הפסידה משום זה מזונותיה, דבושה ממנו לשוב, מאחר שיצאת בלא רשותו ואינו מראה לה פנים, ואם הוא יבא אצלה אינה מונעתו מכלום, אבל אם אינה רוצה לבא אצלו עד שיפרע מה שלותה, אבדה מזונותיה, דהוי כמורדת, דכל מורדת טענה אית לה... (כל זה בתשובת הרשב"א הובאה בב"י סי' ע"ז)".
משמע לכאורה דלא כישובו של חברי, וכי הרמ"א על אף שמקור דינו בב"י סי' ע"ז שהביא רק את תשובת הרשב"א שאינה עוסקת בעזבה מחמת קטטה, ובכ"ז הביאה להלכה שהאשה אינה נחשבת למורדת גם אם עזבה את הבית מחמת קטטה, אם כל מה שנראה לביה"ד שהבעל צריך לקרוא לה ואז תבוא מפני שבושה ממנו.
והנראה ליישב את תשובות הרשב"א בדרך שונה קצת ובזה יתיישבו גם דברי הרמ"א ויישוב שינוי הלשון. דהנה, תשובתו השניה בה הכריע שאשה שעזבה את הבית נחשב למורדת ואין מוטל
--- סוף עמוד 88 ---
על הבעל להשיבה ולהתפייס עמה. מדקדוק דבריו של הרשב"א שם נראה שהנדרש מהבעל כדי להשיבה לביתו הוא על פי דרישתה המפורשת שיפייסה, וכי אין מוטל עליו לעשת סעודה ולפייסה כלשונו של הרשב"א שם. ונראה כי אמנם התפייסות שכזו ע"י עריכת סעודה הינה התפייסות רצינית וגדולה עד לסעודת פיוס וכל זאת לפי דרישה מפורשת שלה. עניין זה באמת אינו נדרש מהבעל כאשר האשה עזבה את הבית מחמת קטטה והיא המורדת. אולם תשובתו הראשונה שעוסקת בעזבה שלא מחמת קטטה אמנם, אלא שעזבה כאשר הבעל לא שהה בביתו מחמת שנצרכה לרפואות שלא היו לה בבית אביו של הבעל, וכעת אינה חוזרת וביה"ד משער שהיא בושה ונזקקת לאמירתו לשוב הביתה. כוונת הדברים שכל מה שמבקשת, מבלי לומר זאת, הוא שפשוט יאמר לה בלשון יפה ופשוטה שחפץ הוא שתשוב וכשיקרא לה תשוב מייד. דבר זה נדרש ממנו. פרשנות הדבר שהיא בכלל לא מורדת, ובמהלך והליך החיכוך ביניהם כחלק בלתי נפרד מחיי הנישואין. והמריבות הקטנות לפעמים שאינן מגלות כלל על מרידה, וכי וודאי חפצה היא בו ולשוב לבתו ונזקקת למי שיורידה מן העץ ויאמר לה במילה שתשוב. בכה"ג היא אינה מורדת כלל. בעקבות זה כתב הרמ"א כי גם במקרה שהייתה קטטה ממש ועזבה בעקבות הקטטה, אולם הבעל לא נדרש לפיוס רבתי וסעודה והשתטחות והשפלה כדי להשיבה, אלא די לה בקריאתו אליה מחמת בושה, או אז גם כשהייתה עזיבה מחמת קטטה אין פרשנותה כמרידה בו ואי רצון בו, אלא הליך במריבות שבין איש לאשתו אשר מסתיים מייד בקריאת אליה והיא נזקקת למי שיזום וישיבה לביתו.