--- סוף עמוד 97 ---
הצדדים להתגרש במיידי, כדי לחוס על עצמם וכדי שיוכלו לפתוח חיים חדשים וכדי להצילם מחטאים ומעוד שיקולים עד שהם משתכנעים ברצונם על פי כבודם והתייחסותם לביה"ד. אלא שביה"ד קובע בהסכמתם מועד לדיון בכתובה והתוספת. והנה, אם נושא הכתובה אינו שייך לשכנוע ביה"ד, כגון אם טענת האשה שהבעל מכה אותה או הוא רועה זונות וכיוצ"ב וביה"ד משכנעם שיתגרשו, ולעניין הכתובה ידונו בהמשך, וכי כל מסקנה ופסק דין אפשריים והכל לפי הנתונים העדויות והראיות. או אז לא תהיה כל טענה ע"י מי מהצדדים כנגד ההליך והשכנוע.
אולם בנידון דנא לפי שיטתו של חברי הרי היא גופא – ההסכמה לתת גט מרצון היא אשר גורמת לכך שיתחייב הבעל בתוספת כתובה. אם היה ממתין בהליך ולא היה מגרש את אשתו עד שיחייבוהו או יכפוהו או אז היתה האשה מפסידה תוספת הכתובה, אולם מכיון שגרש בהסכמה, הרי כי נחשב לדעת חברי למגרש ברצונו וחייב תוספת כתובה. והרי הדבר הוא בלתי אפשרי בעליל שהרי השכנוע להתגרש עם טעמי ביה"ד הרי לא כלל גילוי נאות לבעל שעצם הסכמתו זו היא גופא וללא טעם חיצוני, תגרום להתחייבותו בתוספת כתובה ולשם ההמחשה – כתובה ותוספת של מיליון ₪ או חצי מיליון או כל סכום אחר. הרי כי אם ביה"ד היה משתף אותו בידיעה זו, בוודאי שלא היה מסכים בשום פנים ואופן לסדר את הגט ואנו נוגעים כאן ח"ו בספק אשת איש ובגט מוטעה. וזה חלוק באופן ברור וחד משמעי בין מקרה זה למקרה שיש טעמים חיצוניים לעניין הכתובה, והגירושין בהסכמה או בכפיה וחיוב אינם משליכים כלל על חיוב בכתובה או לא. אין זו התייחסות למקרה דנא נשוא פסק הדין שכן כאן לא היה צורך בשכנוע והצדדים הסכימו להתגרש. אלא ביחס לעקרונות פסיקתו של חברי ביחס לתיקים אחרים בהם נצרך ביה"ד לשכנוע הנזכר.
נלע"ד להוסיף ביחס למקרים אחרים כי אם באמת שני צדדים מחליטים בהחלטה משותפת הדדית כי הם אינם מתאימים וברצונם להתגרש בהסכמה, במקרה זה יש לבדוק לעומק את מה שארע ביניהם בתקופה של טרם בואם לביה"ד כדי לדעת מי מרד ראשון ומי בעקבותיו והנפ"מ היא אם האשה זכאית לתוספת כתובה. יתכן שבמקרה ולא הייתה מרידה כלל משום צד עד יום הגירושין אלא שהחליטו הצדדים ביניהם להפרד, או אז נראה שהאשה זכאית לתוספת כתובה שכן לא מרדה כלל.
והראני הגר"ב ווגל שליט"א מקור נפלא לדברינו אלו את דברי הגרי"ש אלישיב זצ"ל בפד"ר ח"ג עמ' 322 ואילך, בבית הדין הרבני הגדול בפני כב' הדיינים: הרבנים, הרה"ג יעקב הדס, הרה"ג יוסף שלו' אלישיב, והרה"ג בצלאל זולטי זצ"ל (הובא גם בקובץ תשובות ח"ב סי' צ'), ושם נכתב: