והנה עצם סברתו לחלק בין מצב בו מבטל את מעשה הנתינה למפרע שזה לא ניתן ע"י אומדנא אלא רק ע"י הלכות תנאים, לבין מצב בו מפסיק את המתנה מכאן ולהבא אך הייתה מתנה לזמן, צ"ב, מדוע לא נחשב הדבר לבטול המעשה שעשה בשעתו שהיה בפשטות מתנה לעולם ולא מתנה לזמן שהינה חלות אחרת, מ"מ לפי חידוש המל"מ יתכן לומר שאף במורדת כוונתו איננה שמלכתחילה אין מתנתו מתנה אלא שהמתנה מפסקת היא ברגע הגרושין מתוך המרידה. ובזה ניתן להבין את דברי הרמב"ם בהלכות זכיה ומתנה פרק ו' הלכה י"ג שכתב שכל הנותנין כלל נכסיהן כשתבטל המתנה ויחזרו כל הנכסים לבעליהן אין מקבל המתנה מחזיר פירות שאכל, (ובלח"מ שם העמיד דבריו רק על מברחת ולא על שמע שמת בנו אולם הסמ"ע סימן רמ"ו ס"ק כג העמידם גם על זה). ולכא' לא ברור מדוע אינו צריך להחזיר פירות אם אין כאן מתנה כלל? ולהנ"ל מכיוון שמיירי שלא התנה תנאי אלא רק אומדנא הרי שמהני רק לעניין שהמתנה תיפסק מכאן ולהבא, אך כדי לבטלה למפרע יש צורך במשפטי התנאים, ויסבור הרמב"ם והמל"מ שלא כדעת תוס' לפיהם ניתן גם לבטל חלות למפרע עפ"י אומדנא.
לפי שלושת ההבנות שהעלנו המתנה בשעתה ניתנה גוף ופירות, אולם ניתן ללמוד בדרך רביעית השונה משלוש קודמותיה בזה שלא ניתנה המתנה לכתחילה אלא לפירות בלבד, הבנה שכזו שכעת ננסה לבססה, תשליך באופן משמעותי על הדיון שבנשוא פסה"ד, מתנת דירה שנרשמה בטאבו שם וודאי הינה לגוף.
הנה תוספות במסכת בבא בתרא דף נ"א עמוד ב' ד"ה "במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות" (וכן בגיטין ריש "הזורק") הקשו:
"תימה דאמר בגיטין בפ' הזורק (דף ע"ז ע"ב, ושם ד"ה "מה") גבי ההוא שכיב מרע דכתיב גט לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא כו' אתא לקמיה דרבא אמר ליקני לה ההוא אתרא דאית בה גיטא כו' אמר רב עיליש מה שקנתה אשה קנה בעלה. איכסיף, ומאי קושיא והא במתנה אין הבעל אוכל פירות א"כ לא קנה בעלה? ואומר רבינו תם, דאין תלוי באכילת פירות למיקרי חצרה דהא רבא סבר כריש לקיש (לקמן דף קלו' ע"ב) דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, ואפילו יש לבעל פירות אינו מפקיע כח האשה שהגוף שלה ומתגרשת שפיר. אלא בהא תליא מילתא דלא מיקרי חצרה לענין זכיה אלא כשמוכרת ונותנת קיים, הלכך כשנתן
--- סוף עמוד 30 ---
לה הבעל אף על גב דאין אוכל פירות, כיון שאם מכרה ונתנה אינו קיים לא מיקרי חצרה, דאדעתא דהכי שתמכור ותתן לא יהיב לה".
ניתן להבין בר"ת שהסיבה שהדבר תלוי ביכולתה למכור היא, דמשמעות מתנת חצר של בעל לאשתו היא שאינו נותן לה את גוף החצר אלא רק את השימושים והפירות שלה ולכן אין האשה יכולה למכור (ושם בגיטין שעסקינן בקניין חצר יש צורך שהגוף יהיה שלה, כדעת הרמב"ם בחצר מושכרת שקונה למשכיר ואכמ"ל). דאמנם תוספות שם ביארו שהסיבה שאינה יכולה למכור היא "דאדעתא דהכי שתמכור ותתן לא יהיב לה", משמע לכאורה שכוונתם לשיור לעניין מכירה בדווקא.