ו. האם דירה הינה מתנה החוזרת גם ללא מרידה כתכשיטים
מקורה של האומדנא הזו בש"ס
הנה גם אם סבורים אנו שלא ניתן להוציא ממנה כדין מורדת, ללא שקיימו בה סדר מורדת, יש לעיין שמא מתנת דירה חוזרת אף באשה שאינה מורדת וממילא עליה להשיב גם ללא שקיימו בה דין מורדת.
הנימוק בו נקטו הראשונים לחידושם בדבר החזר המתנות במורדת היה "אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה" ואם אכן נלמד אותו כפשוטו, ושלא כדרך הקודמת בה עסקנו, הרי שנכנסים אנו לעולמה הדק וההרגשי של ה"אומדנא".
אכן ישנם מקומות בהם מצינו שהוגבלה כוחה של מתנה או מכירה, אע"פ שלא הייתה התנייה מפורשת בעת עשייתה, על-סמך אומדנא בלבד. לדוגמה: בחו"מ סימן רמ"ו סעיף א': "מי שהלך בנו למדה"י ושמע שמת, וכתב כל נכסיו לאחר...", או בשטר מברחת באה"ע סימן צ' סעיף ז': "האשה שכתבה כל נכסיה לאחר...", גט שכ"מ שעמד ועוד. אולם כמובן שהיכולת להעריך "אומדנא" אינה נתונה ביד כל יושב על מדין, והשימוש בה כאשר באה לסתור את סתמות הפעולה המשפטית הגלויה צריך להיעשות במשורה ורק עפ"י מה שהורונו רבותינו בש"ס ופוסקים, כמובן שהיכולת לדמות מילתא למילתא עומדת לנו גם במקרה זה, אולם במצב מסופק נעדיף שלא להרחיב את הגדר מעבר לוודאי.
נתחיל במקור אומדנא זו כפי שמופיע בש"ס, וזאת מופיעה לא ביחס למורדת אלא ביחס לאלמנה. במסכת כתובות (דף נ"ד ע"א) איתא :
"איתמר: אלמנה – רב אמר: שמין מה שעליה, ושמואל אמר: אין שמין מה שעליה וכו' (האם הבגדים אותם קיבלה מבעלה, שלה הם ואינם מחושבים כחלק מפרעון הכתובה או לא) "אמר רב נחמן: אף על גב דתנן במתניתין כוותיה דשמואל, הלכתא כוותיה דרב, דתנן: אחד המקדיש נכסיו, ואחד המעריך את עצמו, אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקח לשמן. אמר ליה רבא לרב נחמן: וכי מאחר דתנן במתניתין כוותיה דשמואל, אמאי הלכתא כוותיה דרב? אמר ליה: לכאורה כשמואל ריהטא, כי מעיינת בה הלכתא כוותיה דרב. מאי טעמא? כי אקני לה, אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה".
כאמור, מחלוקתם של רב ושמואל היא במקרה של אלמנה הבאה לגבות כתובתה מהיתומים, האם יש לחשב את שווי בגדיה שעליה, אותה קיבלה מבעלה המנוח, ולקזזו מדמי כתובתה, אם לאו. השאלה העומדת בבסיס המחלוקת הינה מה מעמדם הקנייני של אותם בגדים שקיבלה במתנה מבעלה, האם הינם בבעלותה אם לאו ונפסקה הלכה כרב.
--- סוף עמוד 38 ---