כך פסק הרי"ף בכתובות בדף כ"א ע"א מדפי הרי"ף, והרמב"ם בהל' אישות פרק ט"ז ה"ד:
"וכן התקינו שכשתבוא לגבות כתובתה אחר מותו... ושמין לה כל מה שעליה ופוחתין אותו מכתובתה".
נמצא ששמין את כל בגדי האלמנה, ומקזזים את דמיהם מכתובתה, מפני האומדנא שאנו אומדים שלא נתן הבעל לאשה על מנת שתצא איתם מביתו, כאשר יוצאת שלא מדעתו אלא מכוח מותו.
והנה את דחיית הראיה לשיטת שמואל, מהמשנה בערכין (כד ע"א) לפיה גזבר הבא לגבות את שהעריך אדם או הקדיש אינו יכול לגבות מכסות האישה אשר נתן לה, מפרש רש"י (בד"ה "לכאורה כשמואל ריהטא") "אבל כי מעיינת בה לא מסייעא לשמואל, דהא קמיה קיימא ואינה יוצאה מביתו, ואדעתא דהכי מקנה לה שיהו שלה כל זמן שהיא תחתיו". פשטות לשונו מורה כי הבגדים אותם נותן הבעל הינם מתנה גמורה על תנאי, מתנה גמורה הכוללת גוף ופירות אלא שבתנאי שלא תתחדש הפסקת עמידתה תחתיו, משתגיע אותה הפסקה הרי שמתבטלת המתנה בשל אי-קיום התנאי, ומשתבטלת הרי היא בטילה למפרע כבשאר תנאים.
והנה גם אם נניח כי אכן הקנאה לפנינו, ומסתבר שכך הבין רש"י את חובת הבעל בכסות אשתו, להקנות לה את בגדיה, לא ברור כי הדרך היחידה לפרש את אותה הקנאה היא כהקנאה גמורה בתנאי, כפי שפירשנו כעת, ולעיל הרחבנו בהבנות נוספות.
אולם ניתן בכלל להבין, ודלא כרש"י, כי אין לפנינו כלל הקנאת הגוף לאשה שכן חובת הבעל לכסות אשתו איננה להקנות לה כסות, כפי שחייב במזונותיה (ובפס"ד אחרים הארכנו אם חייב לזונה או בדמי מזונותיה. ומ"מ מסתבר שהמזונות קנויים לה ואף אם צמצמה וקימצה בעיסתה ולא אכלה, נשאר שלה, כמש"כ התוס' בנזיר בדף כ"ד ע"ב בד"ה 'שקימצה', וכ"כ ב'תשובה מאהבה' הובא בפת"ש אהע"ז ריש סי' ע'), אלא חיובו הוא לדאוג שתהיה מכוסה, ולכן די בכך שישאילנה בגדים, נתינה שאיננה הקנאת הגוף אלא רק שימוש לפירות.
וכך הוא לשון הריב"ש: "שלא קנאתן כלל, ועדיין של בעל הם".
שאלה זו הנעוצה בהגדרת חובת הבעל בכסות אשתו, רלבנטית אף לגבי מדור שנותן בעל לאשתו שהרי חיובו במדור אשתו אחד הוא עם חיובו בכסותה, וכפי שנפסק בשו"ע סימן ע"ג סעיף א' וברמב"ם פרק י"ג הלכה ג'.
והנה הבית יעקב שם בסוגיה ד"ה "בגמרא דתנן אחד המקדיש" כתב, בהתייחסו לשאלת ההפלאה:
"ולפעד"נ, דס"ד בטעמא דרב דאמר שמין באלמנה הוא מטעם דלא מקנה לה כלל הבגדים שנותן לה לכסות, רק בכל יום ויום חייב ליתן לה כסות ויכול להחליף בכל יום לכסות אחרת שאין חיוב על הבעל רק לכסותה בכל יום, וה"ה בגרושה ג"כ שמין ולכך מייתי סייעתא מהא דאין המעריך גובה דאין שמין ומוכח ע"כ דמקנה לה הכסות שנותן לה. דאי נימא דאין לה כלל רק שמסלק החוב של כסות בכל יום א"כ אמאי אינו גובה דהא הבע"ח קודם למזונות כמבואר בח"מ סי' צ"ז א"כ ה"ה לכסות ולא מהני תפיסתה למזונות דלהבא וה"ה לכסות דלהבא א"ו דמקנה לה לגמרי הכסות שנותן לה או שמזכה לה".