הנה לפיו שינתה בזה הגמרא את הבנתה ברב, שהלכה כמותו, מההו"א למסקנה, ולפי המסקנה עליו להקנות לה את בגדיה.
אולם ב'הפלאה' שם תלה שאלה זו במחלוקת רב חייא בר אבין ורב כהנא בשאלה אם דינו של רב הוא גם בלקיט:
--- סוף עמוד 39 ---
"ונראה, די"ל דבאמת בהכי פליגי רב חייא בר אבין ורב כהנא. דרב חייא בר אבין ס"ל דטעמא דרב כדמסיק דאדעתא למישקל ולמפיק לא אקני לה, משא"כ בלקיט כיון דרשות בידו לחזור דקי"ל פועל חוזר בחצי יום, ולדידי' באמת מיירי באלמנה שעלי' בגדים שעשה לה בעלה, אבל ביתומים כיון דהרשות בידה לחזור מודה רב. אבל רב כהנא ס"ל דלאו היינו טעמא דרב, אלא שלא הקנה לה הבגדים כלל, והיינו דמנח בי' סימנא יתמא וארמלתא דא"צ לדחוק יתמא לקיט כפירש"י, אלא כוונתו יתמא וארמלתא שבאו לדין שהיתומים מסלקי' את האלמנה, אפ"ה ס"ל לרב דשמין מה שעלי'".
והנה כשתימצי לומר, נראה כי השאלה הנ"ל איננה רק שאלה בדבר חוב הבעל לאשתו מהו, אלא משליכה אף על אותה ההתנאה מכוח האומדנא שיש בנתינת הבגדים. שהרי אם השבת הבגדים לדעת רב נובעת מהשגת מטרת נתינתם וסיום תפקידם, שכן כל היקף נתינתם מלכתחילה נמדד הוא עפ"י מידת חיובו שחייבתו ההלכה במסגרת חובת "כסות", ומשהסתיים מעמדו כבעלה הסתיימה חובתו בסיפוק כסותה וממילא אין סיבה שיישארו בגדיה אצלה, הרי שכל הפסקת מסגרת הנישואין ללא קשר לאשם בהפסקה או לאופן ההפסקה, אם במיתה ואם בגרושין יפסיק הוא גם את זכותה בשימוש בגדיה שניתנו לה רק מכוח חובת "כסות" שעליו, אולם אם סבר רב כי הקנאה גמורה מקנה לה הרי שכאן ניתן להסתפק, האם אכן סיבת העובדה כי הקנה לה באופן גמור נעוצה במילוי חובתו כלפיה שאכן דורשת ממנו להקנות לה באופן גמור, וכפי שהעלנו לעיל, ומשכך ג"כ נאמר שמשהסתיימה חובתו ונפרדו דרכיהם מסתיימת ההקנאה, אם למפרע מכוח תנאי, אם מכאן ולהבא מכוח "מתנה לזמן", ואז נמצא בזה כדרך הקודמת. אולם ניתן לבוא ולומר שהקנאתו לה את הבגדים חרגה מעבר לחובתו כלפיה שהסתפקה בהשאלת בגדים, אלא יש בה מימד התנדבותי וכמתנה בין שני אוהבים ומשכך אין בפירוק המסגרת כשלעצמו כדי להורות על החזרת מתנותיה, אלא יש צורך לדקדק מאד באותו התנאי של "כי אקני לה, אדעתא למיקם קמיה, אדעת למשקל ולמיפק לא אקני לה".
והנה אומדנת הבעל הנותן בגדים לאשה שהתאלמנה, זהו המקרה היחיד אליו התייחסה הגמרא במפורש, ויש לעיין מה יהיה הדין אם נשנה את "בגדים" לשאר מתנות, ואם נמיר את "אלמנה" ב"גרושה".