החזר בגדי גרושה
לאור הדברים לעיל, נאמר כי ביחס לשאלה מה יהיה הדין בגרושה, הרי שיהיה הדבר תלוי בשאלה הנ"ל. דכאמור, לפי שתי ההבנות הראשונות לא יהיה חילוק בין אלמנה לגרושה, ובגדיה ישובו אליו.
אולם כתב הרי"ף שם וזה לשונו: "ושמעינן מינה, דמאן דגריש לאתתיה מדעתא דנפשיה, אין שמין לו מה שעליה, דלאו איהי בעיא למיפק, אלא איהו בעי לאפוקה".
סברת הגמרא כפשוטה וכמשמעה "אדעתא למיקם קמיה" ולא "אדעתה למיפק" עוסקת באשה שקמה והולכת שלא לרצונו. אולם אשה החפצה להמשיך ולעמוד תחת בעלה הרי היא עומדת בקיום תנאו ואומרת "אנא הא קאימנא", ואילו הוא החפץ לגרשה וממילא מתנתו עדיין קיימת ואין עליה להשיבה. והנימוק, כפי שמופיע בלשונם של חלק מהראשונים, "דלאו איהי בעיא למיפק אלא איהו בעי לאפוקה". פרשנות מצמצמת זו לתנאי הבעל יוצאת מתוך הנחה כי יש לאשה "מילה" בתנאי זה, ואין כאן אך ורק חסד שעושה עימה הבעל, אלא יש כאן "נייחא שעבדה ליה אשתו".
וכך עולה מדברי הרמב"ן במלחמות ה' (שם) וזה לשונו:
--- סוף עמוד 40 ---
"אבל מגרש את אשתו כיון שהיא קנתה כדי לעמוד לפניו ועכשיו היא יוצאת בעל כרחה, תימא: תנו לי בעלי ואעמוד לפניו, דהא לאו למיפק קיימא, ולטיבועין הקנה אותם לה כל זמן שתעמוד לפניו. למה זה דומה? לנותן מתנה לחבירו על מנת שישמשנו, שמתנתו מתנה כיון שהעכבה אינה שלו, והא נמי מתנה גמורה היא."
דברי הרי"ף הללו הביאם גם הרא"ש (כתובות פרק ד' סימן ל"ב) להלכה, ואף הטור באה"ע סימן צ"ט. לאור הדברים הנ"ל נראה, שלמד הרי"ף כי מתנה גמורה נותן הבעל לאשתו בכסותה, ומתנה זו חורגת מעבר למחוייב לה עפ"י דין כאמור.
וכן פסק הרמב"ם (פרק ט"ז מהלכות אישות הלכה ד') בדקדוק לשונו וז"ל:
"ושמין לה כל מה שעליה ופוחתין אותו מכתובתה. אבל אם גירשה לרצונו, גובה בלא שבועה ואין שמין כסות שעליה, שהרי לקחן לה וזכתה בהן והוא רוצה להוציאה, לא היא".
אולם בבעל-המאור ובר"ן (על הרי"ף שם דף כא' ע"א) שהביא את דבריו, חולק על הפוסקים הנ"ל וסובר שגם בגרושה שמין לה את הכסות כאלמנה אף שמגרשה מדעתו. כאמור נראה בסברתו שלמד כאחת משתי ההבנות הראשונות שכתבנו, לפיהן מתנתו ניתנה בצמצום כפי שהיה חייב מצד ההלכה, אם כי יש להסתפק אם זו כוונת דבריו שכתב: "דהא אלמנה נמי לאו איהי נפקא אלא מן שמיא מפקו לה, ואפ"ה אמרינן דלא אקני לה אלא אדעתא דמיקם קמיה". נראה מדבריו, יותר שאת מחלוקת הראשונים ניתן לבאר אף כמחלוקת באומדנת הבעל, האם התייחסותו לבגדים אותם נותן לאשתו היא כהתייחסות לתכשיטים שנותן לה שהם דברים הניתנים לצורך התנאות בהם אך ורק כשהיא אשתו, (עיין בזה להלן) או ששימוש הבגדים נועד אך ורק לצורך שימושה האישי לכיסוי ולחום, בתור 'בן-אדם' ולא בתור "אשתו" ובשל כך אין להם זיקה למוסד הנישואין שלהם. מחלוקת זו באומדנא תבאר אף את מחלוקת בעל-העיטור והמ"מ להלן אם אכן ננקוט שחלוקים הם. מ"מ שיטתו של בעה"מ לא הובאה להלכה.