נצטט כעת את דברי הגר"א שם שכתב בזה"ל:
"וי"א כו', ז"ל הרשב"א לא מצינו שכותבין אגרת מרד אלא כדי שתחזור בה אבל זו שנאסרה לא כיון שא"א להתייבם ותדע שאין לך גורמת יותר ממזנה ולא הפסידה בלאותיה ועוד נודרת הנ"ל שלמד הרי"ף ממנה למורדת חולקין הכל עליו כנ"ל דא"כ קשיא דשמואל אדשמואל ועוד שרש"י פי' בע"א והוא הנכון וכ"ש בשרקקה דלא נתכוונה לאסרה עליו ולפ"ז ה"ה בכל הנ"ל שא"ל דין מורדת אלא שהרב חושש בפסק הרי"ף שנק' מורדת רק ברקקה שלא נתכוונה כנ"ל וז"ש וכבר נתבאר כו' כמ"ש הרי"ף ורמב"ן כנ"ל".
הרי שבדעת הרשב"א שהוא היש אומרים ברמ"א שכתב שברקקה אין לה דין מורדת, כוונתו כלשון הרשב"א שם ש"כ"ש בשרקקה..." אבל גם בכל המקרים שנזכרו שם לעיל גם בנתכוונה למרוד ביבם, מ"מ במקרים שאין תקנה אין לה דין מורדת.
ובספר ראש פינה – עקבי הבית, על דברי הב"ש שם בשם הלבוש, כתב גם לתמוה עליהם וז"ל:
"בלבוש לא כתב דוקא ברקקה, רק שכתב הטעם משום די"ל דלא ידעה, ולזה כתב הב"ש די"ל לפי"ז דוקא ברקקה. אבל באמת דבריו תמוהין, דהרי מה שנרשם כאן ברמ"א רשב"א... בסי' אלף ר"ב מצאתי תשובה זו וז"ל, שאלת, העושה מאמר ביבמתו וחזרה וקיבלה מאמר מאחיו ואסרה עצמה על שניהם, או שרקקה דקי"ל שנאסרה, מי דיינינן לה במורדת כאילו נדרה הנאה כו'. תשובה, כל כי האי לא מצינו שכותבין עליה מרד, שאין אגרת מרד אלא כדי שתחזור בה, אבל זו שרקקה או שעשו בה מאמר אחר מאמר שרבנן הוא דאסרו, ולמה יכתבו, הלא אי אפשר להתייבם מעתה. ותדע, שהרי אין לך גורמת לאסור על בעלה יותר מהמזנה, ואפ"ה אין דנין אותה כמורדת כו', עכ"ל בקיצור. והרי להדיא שלאו דוקא ברקקה דן כן הרשב"א, רק אף בנתקדשה. ודברי הב"ש וגם דברי הלבוש תמוהין..."
--- סוף עמוד 72 ---
אולם היה נראה לומר לכאורה שלא כדברי הלב אריה במה שתלה במחלוקת השו"ע והרמ"א, וכי מחלוקתם העוסקת בזכויות מורדת אם מפסידה כאשר אין מכריזים עליה משום שאין תקנה לדבר כמו בנודרת או מזנה וכיוצ"ב, מדובר בה רק בזכויות הקשורות להכרזתה כמורדת ע"י התראות ואגרת מרד. אולם כאמור לעיל בארנו שהפסד המתנות במורדת אינו שייך להליך ההכרזות (גם לשיטת הרמ"ה בטור) וכי האומדנא של הראשונים בהפסד מתנות של מורדת הוא רק משום האומדנא ללא כל צירוף טעם קנס, וכפי שהסיק הגרח"ג צימבליסט שליט"א. ולפיכך היה נראה אולי לומר כי הדבר אינו תלוי כלל אם האשה קבלה שם מורדת על פי הליך ההכרזות, ודי בעצם מרידתה להפסידה מתנות. וגם לדברי הרמ"ה שתלה בהפסד כתובה ובאגרת מרד בארנו כי כוונתו היא שהאומדנא היא שכאשר נגמר הליך ניסיון השבתה לשלום בית ע"י התראות הכרזות ואיגרת מרד, אז משאפסו הסיכויים לכך, אז האומדנא מתעוררת וקיימת שעל דעת כן לא נתן לה את המתנות. ולפי זה כאשר אין הכרזות כי אין טעם להן כאשר גם הוא אינו רוצה בה בעקבותיה או זינתה וכיוצ"ב, או אז מפסידה מתנותיה מייד. נצא שעניין המתנות אינו קשור למחלוקת השו"ע והרמ"א בסי' קס"ה. לדברינו גם תוספת כתובה שדינה זהה למתנה על פי הכללים הנ"ל אינה קשורה למחלוקת זו והיבמה המורדת גם ללא ההליך הפסידה את תוספת הכתובה ואת המתנה. הזכויות הנ"ל עוסקות בעיקר כתובה ובהפסד בלאותיה או זכויותיה כמו פדיונה שהם תלויים בהפסד הכתובה משום שהם תנאי כתובה. ראו סי' ע"ז סעי' ב ברמ"א (בהגהה החמישית ליד ח"מ סקי"ג וב"ש סקי"ז).