32. הודעתו בבקשת רשות להתגונן כי הוא מבטל את הסכם הפשרה לא יכולה, בכבוד הראוי, לעמוד.
המדובר בהתנהלות חסרת תום לב.
כיצד יכול הנתבע מצד אחד להודיע לתובעת לאורך החודשים שהוא מותיר את ההסכם בעינו, וכל שמבוקש הוא דחייה במועדי התשלום, ורק אחרי שמוגשת תביעה כספית כנגדו להודיע על ביטול. לכך לא ניתנה תשובה שמתקבלת על השכל הישר.
33. הרי אם לשיטת הנתבע הוא התקשר בהסכם הפשרה עקב הטעייה, הרי קמה לו הזכות לבטל את הסכם הפשרה מכח הוראות סעיף 15 הוראות חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973, בתוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול (סעיף 20 לחוק החוזים), ומשלא הודיע צד הזכאי לביטול על ביטולו תוך זמן סביר – הרי יש לקיים את החוזה.
הנתבע לא הודיע כלל לנתבעת על הטעייה שלכאורה הטעתה אותו ועל זכותו לבטל. לא בזמן אמת, לא בזמן סביר ולא בכלל. רק לאחר שהגישה את תביעתה זו, ורק במסגרת בקשת רשות להתגונן החליט להודיע באופן סתמי על ביטולו של הסכם הפשרה.
34. גם אם הייתי מוכן להניח לטובת הנתבע שהתובעת הטעתה אותו, הרי הוא לא פירט מהי הטעייה או מהי כמות המסמכים אותה ציפה הנתבע לקבל.
--- סוף עמוד 8 ---
הנתבע מאשר שהנתבעת התחייבה להעביר לו מסמכים הקשורים לעופר לוין, ומאשר שאלה הועברו אליו. אולם לשיטתו לא היו אלה כל המסמכים או המדובר בחלק מהם. אם כך, לא ברורה מהי ההטעייה. הרי התובעת – גם לשיטתו של הנתבע עמדה בחובתה כלפיו, ובכל מקרה הביטול בעת הגשת בקשת רשות להתגונן (ביום 19.11.20) לבטח אינו זמן סביר אחרי שנודעה לו עילת הביטול.
35. הנתבע מאשר שקיבל מסמכים מאת התובעת, אולם הוא סבר שהמדובר ב"חומר דל". זוהי טענה שעולה רק עתה – במסגרת רשות להתגונן.
הטענה ביחס לקבלת מסמכים נוספים לא הועלתה על ידי הנתבע כלל, ואם חסרים מסמכים – מדוע לא טרח לפנות אליה. הטענה שרצה לשמור עמה על יחסים טובים, או לקרב את התובעת אליו חזרה תמוהה, וזאת על דרך ההמעטה. האם לשיטתו לא ניתן לשמור על יחסים טובים תוך עמידה על זכות חוזית.
36. לכל היותר ניתן ללמוד שהמדובר באכזבה של הנתבע מהמסמכים שהועברו אליו על ידי התובעת, שלא היה בהם כדי לספק בידו במסגרת ההליכים המשפטיים שלו מול לוין (ראו גם סעיף 79 לבקשה).
37. זאת ועוד; אין המדובר בחיובים שלובים. חובתו של הנתבע לשלם את התשלום על פי הסכם הפשרה הוא עצמאי ואינו קשור למכתב הלוואי. מה גם שנדמה שהתובעת קיימה את חובתה זו כלפי הנתבע.