ביחס לחלופה השנייה – נטען כי היא אינה כוללת הגדרה ברורה, המאפשרת לבעלי העסקים, כמו גם לגורמי האכיפה, לקבוע בבירור מהם מוצרים חיוניים, ומהם מוצרים שאינם חיוניים. בלית ברירה, ידָרשו בעלי העסקים לעשות שבת לעצמם, ולקבוע, לפי הבנתם, מהי סחורה מותרת, ומהי סחורה אסורה. במצב שכזה, בהעדר פרשנות אחידה וברורה, ובהינתן עקרון החוקיות, לא ניתן יהיה לקבוע איסור בדבר, ודאי לא כזה שסנקציה פלילית בצדו; למצער, הוראה שכזו לא תהא ניתנת לאכיפה.
ביחס לחלופה השלישית – נטען כי אמנם, קביעת איסור גורף יוצרת ודאות, הן לבתי העסק, הן לגורמי האכיפה, ומשכך – ניתנת ליישום בחיי המעשה. עם זאת, נטען כי היא אינה עולה בקנה אחד עם סעיף 8 לחוק, המחייב את מתקין התקנות לוודא כי המגבלות אינו מונעות הצטיידות במוצרים חיוניים. נטען, כי בהעדר מיפוי מדויק של המוצרים האסורים במכירה, יתכנו מוצרים שאינם מזון, אופטיקה, היגיינה או תרופות, שהם למעשה חיוניים (דוגמת פריטי הביגוד שהוזכרו לעיל), אך מכירתם תֵאסר, נוכח האיסור הגורף המוצע בגדרי חלופה זו. צוין, כי על אף שניתן לכאורה להשיג את כלל המוצרים הקיימים בשוק, באמצעות הזמנה מקוונת או טלפונית, ובמשלוח עד הבית, אין די בכך. לעניין זה, ישנן אוכלוסיות שעושות שימוש מוגבל, אם בכלל, בקניות מקוונות, ובמשלוחים (כגון קשישים, מי שאינם משתמשים בכרטיסי אשראי, מי שאינם מנויים ברשת האינטרנט, וקהלים נוספים; בהקשר זה הפנתה הממשלה לסעיף 4(ב) לחוק, שבו נקבע כי התקנות יותקנו "בשים לב לזכויות ולצרכים של אזרחים ותיקים, של קטינים, ושל אנשים עם צרכים מיוחדים, ובכלל זה אנשים עם מוגבלות"). כמו כן נטען, כי לעתים מדובר במוצרים שערכם פעוט, ואשר עלות המשלוח גבוהה משווי המוצר, כך שאופציית המשלוחים, הלכה למעשה, אינה קיימת לגביהם. אם כן, חלופה זו תמנע מהציבור, או למצער מחלקו, את האפשרות לרכוש אותם מוצרים חיוניים ה'נופלים בין הכיסאות', שלא יהיו זמינים עוד בבתי העסק האמורים.
19. לסיכום הדברים – לאור הקשיים המעשיים והמשפטיים האמורים, ובשים לב לכך שהפגיעה בעותרות צומצמה, נוכח התמורות שעברו על התקנות מאז הגשת העתירה, טענה הממשלה כי ההסדר הקיים מידתי, עומד בהוראות הדין, ולא קמה עילה להתערבות בו.
דיון והכרעה
20. לאחר שבחנתי את מכלול החומר, ולא בלי התלבטות, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להתקבל, ויש להפוך את הצו על-תנאי למוחלט; כך אציע לחברַי כי נעשה.