54. לאמור שלא זו בלבד שנטל השכנוע עבר כאמור אל כתפי המבקש, להוכיח שהצוואה משקפת את רצון המנוחה, אלא כי הנטל כבד בהרבה מהנטל בו נדרש לעמוד מתנגד לצוואה. על בית המשפט להשתכנע, שאין כל ספק לגבי רצונה של המנוחה, ושלא עולה כל פקפוק בדבר. על המבקש להוכיח את אמיתות הצוואה, באופן חיובי, "עד שיהיה בטחון מלא כי המסמך על כל חלקיו המוגש כצוואה הוא אמיתי, וכל ספק בעניין זה פועל לרעתו ומונע את קיום המסמך כצוואה" (ע"א 564/71 אדלר ני נשר, פ"ד כו(2) 745, 747; וגם שוחט, ע' 70-69).
55. מן המתואר באריכות לעיל ועל רקע הדיון הארוך בפגמים הצורניים שנפלו בצוואה הנוטריונית, דומה שעננה של ספקות עודנה מרחפת מעל נסיבות העניין - לרבות לגבי המועד בו נחתמה הצוואה הנוטריונית. בית המשפט סבור עוד, שעל רקע הפגמים הצורנים שפורטו לעיל, לא עלה בידי המבקש לעמוד בנטל השכנוע הכבד שעל כתפיו, ולהסיר את הספקות האמורים - כל שכן להסיר כל ספק או פקפוק בנוגע לאמיתות הצוואה או רצון המנוחה.
56. מתוקף הפגמים הצורניים והעברת נטל השכנוע, ועל בסיס הראיות שהציגו הצדדים, ולמצער המבקש, דין הצוואה להתבטל.
57. להשלמת התמונה, יעמוד בית המשפט בקצרה, על טענות נוספות בעלות זיקה לסוגיות במחלוקת. עיון בטענות אלה ידגיש ביתר שאת את הספקות שעולים מהנסיבות הבלתי ברורות שאופפות את הצוואה הנוטריונית.
מודעות המבקש לצוואה
58. המבקש הניח בפני בית המשפט מצג לפיו לא היתה לו נגיעה לעריכת הצוואה או מעורבות בעריכתה (ס' 30 לתצהירו, מב/7). במהלך חקירתו הנגדית, השתנתה גרסתו של המבקש, יותר מפעם אחת.
תחילה טען שידע מראש שבדעתה של המנוחה לערוך צוואה לטובתו, ושלאחר עשייתה סיפרה לו המנוחה על כך:
"תראה, אני זוכר שב-3 חודשים אחרונים, כל הזמן היא היתה באה אומרת לי, י]פלוני[, אני רוצה רק לך לעשות צוואהי, אמרתי לה י]פלונית[, תעזבי, לא צריך, בשביל מהי, י]פלוני[, אתה יחידי, אתה כמו הבן, אתה טיפלת בי ואתה דאגת ליי, אמרתי לה י]פלונית[ אני לא צריךי, היא אומרת לי יאני קובעת, ואני אעשה מה שאני רוצהי. ואז אני זוכר, אם אני לא טועה, אחרי איזה שבוע שבועיים, היא באה אומרת לי י]פלוני[, הנה הצוואהי" (תמליל ב', ע' 6, ש' 30-26).
59. לאחר מכן שינה גרסתו וטען שנודע לו לראשונה על הצוואה רק לאחר עשייתה:
לראשונה. לראשונה זה היה, 3 חודשים, אני אתן לך תאריך פה. אני יכול לתת לך תאריך. הצוואה נערכה ביום ב-20.7, אז אחרי שבוע. אחרי שבוע היא התקשרה אליי אמרה לי י]פלוני[ בוא, הנה הצוואה שערכתי לךי, אמרתי יאת תשימי את זה במגירה תעזבי אותי אני לא רוצהי, זהו השאירה את זה במגירה. זה היתה הצוואה, (ע' 7, ש' 23-20).
לבסוף הודה המבקש שלא זו בלבד שידע מראש על עשיית הצוואה טרם עריכתה, אלא שמסר למנוחה את מספר תעודת הזהות שלו, לשם עריכת הצוואה:
ת: אני אגיד לך את האמת, אני ידעתי שהיא רוצה לעשות לי צוואה, אבל לא הייתי בקשר בכלל עם הדבר.
ש: אז, רגע. קודם אמרת שלא ידעת, רק שבוע אחרי. עכשיו אתה אומר, ידעת קודם שהיא עומדת לעשות לך צוואה?
ת: היא רצתה, היא ביקשה ממני תעודת זהות אני זוכר,
ש: אוקי.
ת: צילמתי לה תעודת זהות, הבאתי לה את התעודת זהות,
ש: וזה כדי לעשות לך צוואה?
ת: כן.
ש: אז ידעת שהיא הולכת לעשות לך צוואה.
ת: כן (תמליל ב', ע' 9, ש' 20-10).
60. העובדה שהמבקש בחר להתחמק מלתת תשובה בהקשר זה ושינה גרסתו באופן תדיר הותירה על בית המשפט רושם שלילי. כעקרון, ספק אם יש לכתחילה משקל לעובדה שאדם ידע מראש על עריכת צוואה לטובתו בכל מקרה קונקרטי, אך התעקשותו של המבקש לכסות ולהסתיר את הנסיבות שאפפו את החתימה על הצוואה, אומרות דרשני. בית המשפט סבור אפוא שיש בכך להוסיף על הספקות שמעוררת הצוואה הנוטריונית.
ההכרות בין המבקש לבין הנוטריון
61. בחקירתו עמד הנוטריון על כך שלא היתה לו הכרות מוקדמת עם המבקש, וכי אינו יודע מיהו (ע' 4). לדבריו הוא לא טיפל במבקש מעולם ו״אין לי מושג מי הוא״ (ע' 9, ש' 6-1). הוא הוסיף שפגש במבקש לראשונה "כשהגעתי לבניין" (ע' 19, ש' 10-9).