לביקור עם כוונה להקליט את המנוחה (ע' 43, ש' 12 ואילך; ע' 44, ש' 14) ותחילת המפגש לא הוקלט (ע' 44, ש' 1 ואילך). עוד הוסיפה:
"כשהיא התחילה לדבר על הצוואה וכמה שהוא רימה אותה ועוד דברים שהוא עשה לה, שלא הספקתי להקליט כי לא תכננתי להקליט" (ע' 47, ש' 28).
המנהלת אישרה עוד שהיא שידלה את המנוחה לדבר על המבקש, בכך שאמרה למנוחה שהמבקש "מסר לה ד"ש: "נכון. רציתי לראות איך היא תגיב כשהיא שומעת את שמו. זאת הייתה הכוונה שלי" (ע' 44, ש' 27).
93. שלושת התמלילים קצרים מאוד כאמור, ואין חולק שמשקפים חלק קטן מהשיחה במלואה. אפשר למצוא התבטאויות של המנוחה נגד המבקש: "אחר כך ראיתי שבחור הזה מנצל אותי" (ע' 2 ש' 3 לתמליל 1); שערכה עבורו צוואה (ש' 15; ע' 3, ש' 13-8) ושלכאורה היא מצטערת שעשתה כן (ש' 27-25). עוד מתארת כביכול שביטלה את הצוואה (ע' 2), אך הדברים אינם חד משמעיים נוכח אמירות אחרות של המנוחה (תמליל 3, ע' 1). מאידך גיסא גם מדברת בצורה בוטה על האח (תמליל 2, ע' 2).
94. אם כן, גם לנוכח התמלילים קשה לקבוע ממצא חד לגבי רצונה של המנוחה ויחסה אל הצוואה. שמיעת העדויות של המנהלת, העו"ס והאח מובילה למסקנה שהמנהלת בקשה לעמוד על מעשיו של המבקש, אחד מעובדי המוסד שהיא מנהלתו ומצוי באחריותה. ניכר עוד שביקשה לרצות את האח שהביע מורת רוח קשה כלפי המוסד. לפיכך יש לסייג במעט את המשקל שיש לתת לעדותה. אין חולק עוד שהתמלילים החלקיים אינם משקפים את מלוא השיחה, וגם החלק המתומלל אינו חד משמעי. יחד עם זאת, המנהלת והעו"ס הן האחרונות ששוחחו עם המנוחה בהקשר הנדון. במבט על, וחרף המשקל החלקי שיש לתת לעדות המנהלת והעו"ס ולתמלילים, בית המשפט מוצא שיש בביטויים שבפי המנוחה לכל הפחות להצביע על הסתייגות מצד המנוחה ממעשה הצוואה ומהמבקש, באופן המתיישב עם כלל הנסיבות והספקות עליהם עמדנו באריכות.
95. מחד גיסא, בית המשפט מוצא שבהינתן העובדה שיתר מבחני המשנה המנויים בהלכת "מרום" אינם מתקיימים בענייננו, אין בידיו, למרות האמור, לקבוע שבענייננו קמה עילת בטלות של השפעה בלתי הוגנת. מאידך גיסא יש במסקנה האמורה לפיה המנוחה לכל הפחות הסתייגה מהצוואה ומהמבקש, כדי להוסיף על הספק בדבר רצונה החופשי של המנוחה.
96. זה המקום לציין עוד, שלא נעלמה מעיני עדות המנהלת והעו"ס לפיה המנוחה טענה בפניהן שקרעה את הצוואה וחיוותה בידיה תנועת קריעה. יחד עם זאת, ועל בסיס האמור לעיל, לא הוצגה בפניי בית המשפט ראיה ישירה לכך או להשמדת הצוואה. לפיכך, ונוכח משקלה של הטענה, אין לקבלה.