בענייננו, הודה המערער ביתרת החוב בחשבונו, אך טען לקיומן של עובדות נוספות אשר לגרסתו פוטרות אותו מן החוב. במצב דברים זה, התהפך סדר הבאת הראיות בבית המשפט קמא ונטל השכנוע כי הוא פטור מלשאת בחוב הוטל על המערער. הודייתו של המערער ביתרת החוב עולה מבקשת הרשות להתגונן, במסגרתה לא חלק המערער על עצם קיומו או על שיעורו של החוב; אלא העלה טענות שונות בנוגע לאופן יצירת החוב. אשר לטענת המערער כי לו היה יודע כי נטל השכנוע מוטל עליו, הרי שהיה מביא חוות-דעת מומחה לשם הוכחת טענותיו, אין בידינו לקבל טענה זו. אם סבר המערער שחלק מטענותיו מבוססות על ידע שבמומחיות היה עליו להביא חוות-דעת מומחה להוכחתן, ומשלא עשה כן אין לו להלין אלא על עצמו.
תוקפו של הסדר הפשרה
--- סוף עמוד 16 ---
29. משמצאנו כי צדק בית המשפט המחוזי בהטילו את נטל השכנוע במקרה דנן על המערער עלינו לבחון האם עלה בידיו להוכיח את טענותיו לפיהן הבנק פעל שלא כדין והפר את ההסכמים בין הצדדים. בבואנו לבחון סוגיה זו עלינו להכריע תחילה בשאלה האם יש לאכוף על המערער את תניית הויתור המעוגנת בסעיף 3 להסדר הפשרה. כאמור, טוען המערער לשתי עילות חלופיות להכרזה על בטלותה של תנייה זו: האחת, כי לא היה חותם על הסכם הפשרה לו היה יודע על הטעות שאירעה במחשבי הבנק ביום 16.2.2000, ומכאן כי נפל פגם בכריתתו של ההסדר, השולל את תוקפו של הויתור הנ"ל; השניה, כי משהפר הבנק את הסדר הפשרה, אין הוא יכול להיבנות ממנו ולבקש את אכיפתו של הויתור.
30. אשר לטענת המערער כי אילו היה יודע על הטעות שאירעה במחשבי הבנק ביום 16.2.2000 לא היה מתקשר עם הבנק בהסדר הפשרה, ולפיכך אין לאכוף עליו את הויתור המעוגן בהסדר זה, דין טענה זו להידחות. מעצם טיבם, כוללים הסכמי פשרה אלמנט של "קניית סיכון". סיכון זה יכול שיתייחס לעובדה השנויה במחלוקת, להלכה משפטית או להתפתחות אפשרית בעתיד. משכך, נוטים בתי המשפט לעודד פשרות בין מתדיינים, ולקיים פשרה שהושגה בתום-לב ובמגמה לסיים את הסכסוך (ראו: ע"א 624/80 אמארה נ' נמני, פ"ד לז(2) 606, 614 (1983) (להלן: פרשת אמארה); רע"א 7817/99 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופת חולים מכבי, פ"ד נז(3) 49, 60 (2003) (להלן: פרשת אבנר); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב' 736 (1992)). אכן, אחת מתכונותיו המרכזיות של הסכם הפשרה הינה סופיות הדיון, ויפים לעניין זה דבריה הבאים של השופטת ט' שטרסברג-כהן: