בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 4340/06
בפני:
כבוד הנשיאה ד' ביניש
כבוד השופטת מ' נאור
כבוד השופטת ע' ארבל
המערער:
עו"ד יוסף לילוף
נ ג ד
המשיב:
בנק איגוד לישראל בע"מ
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת"א 1585/00 [פורסם בנבו] מיום 10.4.2006 שניתן על ידי כבוד השופטת ר' רונן
תאריך הישיבה:
א' באלול התשס"ח
(01.09.2008)
בשם המערער:
בעצמו
בשם המשיב:
עו"ד חיים סמט; עו"ד ניר מילשטיין; עו"ד ליטל דיין
פסק-דין
הנשיאה ד' ביניש:
1. המערער, עו"ד יוסף לילוף (להלן: לילוף או המערער), השקיע וסחר באופציות על שוק המעו"ף במסגרת חשבון בנק שניהל אצל המשיב (להלן: הבנק). במהלך התקופה בה ניהל המערער את החשבון, נערכו בינו לבין הבנק מספר הסכמים
--- סוף עמוד 1 ---
בנוגע לאופן ניהול החשבון. בשלב מסוים, סבר הבנק כי המערער מפר הסכמים אלה, עקב חריגות שנתגלו בחשבונו. עקב כך, פעל הבנק למימוש תיק ההשקעות של המערער, מימוש שבעקבותיו נוצרה בחשבון הבנק של המערער יתרת חובה. בגין יתרה זו הגיש הבנק נגד המערער תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום החוב, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בהסכמת הצדדים ניתנה למערער רשות להתגונן, וזאת בעילה כי הבנק ביצע פעולות שהוא לא היה רשאי לעשותן והפר את ההסכמים שנכרתו בין הצדדים. בית המשפט המחוזי (השופט קלינג) קבע, בפסק דין מיום 4.8.2003, כי המערער לא הפר את ההסכמים שנערכו בינו לבין הבנק, ולפיכך על הבנק לשאת במלוא יתרת החובה שבחשבון המערער. על פסק דין זה הוגש ערעור של הבנק לבית משפט זה. בית המשפט העליון (השופטים א' ברק, ע' ארבל וא' חיות), בפסק דין מיום 21.11.2005, החזיר את התיק לבית המשפט המחוזי, על מנת שיכריע בעילה בגינה ניתנה למערער זכות להתגונן. קרי, האם הבנק ביצע פעולות שהוא לא היה רשאי לעשותן. בפסק דינו מיום 10.4.2006, קבע בית המשפט המחוזי (השופטת רונן) כי הבנק פעל בהתאם להסכמים בין הצדדים, ומכאן כי דין תביעת הבנק נגד לילוף להתקבל. על פסק דין זה הוגש הערעור שלפנינו.
לפני שנפרט את הרקע העובדתי הרלוונטי ונדון בטענות הצדדים, נבאר בקצרה את המונחים הרלוונטיים לסכסוך שלפנינו.
המסחר באופציות על מדד המעו"ף
2. חוזה אופציה הוא מכשיר פיננסי, המקנה לבעליו את הזכות, אך לא את החובה, לקנות או למכור נכס מסוים ("נכס הבסיס") במחיר שנקבע מראש ("מחיר המימוש"), או לקבל את ההפרש בין מחיר המימוש לבין שווי נכס הבסיס, והכל בתנאים שנקבעו מראש על-ידי יוצר ("כותב") האופציה. כתיבת אופציה היא למעשה מכירה של אופציה שאינה ברשות המשקיע, וכמוה כיצירת מכשיר פיננסי חדש. נהוג לומר כי משקיע הקונה אופציה נמצא בפוזיצית יתר (long) ואילו משקיע הכותב אופציה נמצא בפוזיצית חסר (short), כאשר הבורסה נוהגת להגביל את מספר הפוזיציות שיכול משקיע בודד להחזיק (ראו: ע"א 5579/97 לילוף נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נה(3) 210, 217 (2001) (להלן: עניין לילוף); ע"א 6343/95 אבנר נפט וגז בע"מ נ' אבן, פ"ד נג(1) 115, 128 (1999); משה בן-חורין שוק ההון וניירות הערך 559 (1996) (להלן: בן-חורין)).
--- סוף עמוד 2 ---
3. בסחר בכתבי אופציה כבמקרה שלפנינו, משמש הבנק כמתווך בין המשקיע לבין מסלקת הבורסה, כאשר המסלקה משמשת כ"זירת מסחר" בה מוצעים למכירה כתבי אופציה למשקיעים פוטנציאלים. במועד רכישת האופציה, משלם הרוכש לכותב האופציה תמורה כספית ("פרמיה") עבור הזכות המוענקת לו במסגרת כתב האופציה. בהגיע מועד המימוש, ובמידה ובעל האופציה יחליט לממשה, יזכה הבנק את חשבונו של בעל האופציה ויחייב את חשבונו של כותב האופציה. אופציה לקניית נכס (אופציית Call) תמומש אם ערכו של נכס הבסיס בשוק גבוה ממחיר המימוש. לעומת זאת, אופציה למכירת נכס (אופציית Put) תמומש אם ערכו של נכס הבסיס בשוק נמוך ממחיר המימוש (ראו: עניין לילוף, בעמ' 217).
מכאן, כי ההפסד המירבי של רוכש האופציה הינו בגובה הפרמיה ששילם בעבורה. לעומת זאת, ההפסד המירבי של כותב האופציה הוא בגובה ההפרש בין מחיר המימוש לבין מחיר השוק של נכס הבסיס (בענייננו – מדד המעו"ף) במועד המימוש, כאשר הפרש זה הינו, תיאורטית, בלתי מוגבל. לפיכך, דורש הבנק מכותב האופציה להעמיד בטחונות מתאימים, המחושבים לפי הסיכון המקסימאלי הגלום באותה אופציה, אשר יבטיחו את יכולתו לקיים את התחייבותו במידה ובעל האופציה יחליט לממש את האופציה שברשותו (ראו: עניין לילוף, בעמ' 217; בן-חורין, בעמ' 567-564).
משעמדנו בקצרה על המונחים הרלוונטיים לענייננו נפנה עתה לתיאור הרקע העובדתי של הסכסוך בין הצדדים, כעולה מהחומר שלפנינו.
העובדות הצריכות לעניין
4. בחודש ינואר 2000 פתח המערער חשבון בנק בסניף באר-שבע של הבנק. מטרת החשבון היתה, בין היתר, לשמש את המערער לשם ביצוע עסקאות באופציות על מדד המעו"ף, הנסחרות בבורסה לניירות ערך בתל-אביב.
במועד פתיחת החשבון חתם המערער על הסכם תנאי אשראי כלליים. לטענת הבנק, במועד זה חתם המערער גם על מסמך מתאר מסלקת המעו"ף, שבו מפורטות הוראות הבורסה לסחר באופציות ובחוזים עתידיים הנסלקים במסלקת המעו"ף (יצוין, כי
--- סוף עמוד 3 ---
לטענת המערער מסמך זה נחתם על ידו אך ביום 17.2.2000, אולם איננו רואים צורך להכריע במחלוקת זו). מיום פתיחת החשבון ועד ליום 15.2.2000 ביצע המערער מדי יום עסקאות קניה ומכירה רבות בכתבי אופציה על מדד המעו"ף, שהניבו לבנק הכנסות מעמלות. המערער ניהל את השקעותיו בתחכום רב, ולטענת הבנק ביום 15.2.2000 אותר על ידו פוטנציאל סיכון משמעותי בחשבון.
החל ביום 16.2.2000, וכלה בסגירת תיק האופציות של המערער כחודש לאחר מכן, נתגלעו בין הצדדים חילוקי דעות ביחס למידת הסיכון הגלום בחשבון ולאופן ניהולו, ונכרתו ביניהם מספר הסכמים. במועד סגירת תיק האופציות של המערער נותרה בחשבונו יתרת חובה של יותר מ-4 מיליון ש"ח. לטענת המערער, יתרה זו נובעת מפעולות שביצע הבנק בחשבונו בניגוד להסכמים שנכרתו בין הצדדים. מנגד טוען הבנק, כי כל מעשיו היו כדין, וכי היה זה המערער אשר הפר את ההסכמים האמורים. נפרט, אפוא, את עיקרי השתלשלות העניינים שהביאה ליצירת החוב נשוא המחלוקת, כעולה מכתבי הטענות שבפנינו.
5. עם תחילת המסחר ביום 16.2.2000, ביצע המערער מספר עסקאות קנייה ומכירה של כתבי אופציה. לאחר ביצוע העסקאות, הודיעו נציגי הבנק למערער כי פעולותיו גרמו לחריגה של כ-6 מיליון ש"ח בדרישת הבטחונות, וכי עליו לסגור חריגה זו. חרף מחאת המערער, אשר טען בפני נציגי הבנק כי מקורה של חריגה זו בטעות או בתקלה, נותרו נציגי הבנק בעמדתם. במסגרת ההליכים שהתנהלו בפני בית המשפט קמא התברר, כי דרישת הבטחונות שהופיעה בחשבונו של המערער אכן היתה שגויה וגבוהה יותר מדרישת הבטחונות הנכונה. היינו, דרישת הבטחונות כפי שהופיעה במחשבי הבנק שיקפה סיכון גבוה מזה שהיה בפועל. המקור לשגיאה זו היה, כפי הנראה, תקלה שאירעה במחשבי הבנק, ושבגינה נציגי הבנק לא היו מודעים לכמות של 1500 אופציות שרכש לילוף בתחילת יום המסחר. נוכח דרישת הבנק רכש המערער כמות של 600 אופציות בעלות של 731,540 ש"ח, אשר הביאה את דרישת הבטחונות לאיזון. בעקבות הפעולות שביצע החזיק המערער בסוף יום המסחר ב-16.2.2000 בכמות של 28,228 פוזיציות, וזאת תוך חריגה מכללי הבורסה שהתירו החזקה ב-24,000 פוזיציות לכל היותר. ביום 17.2.2000 מכר המערער 2100 אופציות, ובהן 600 האופציות שנקנו על ידו יום קודם לכן בעקבות דרישת הבנק. כן חתם המערער ביום 17.2.2000 על הסכם "אופציות וחוזים עתידיים במסלקת מעו"ף", שבו מפורטים כללי הבנק לסחר באופציות מעו"ף ו/או בחוזים עתידיים.
--- סוף עמוד 4 ---
6. על רקע טענות המערער ביחס לקיומן של תקלות במחשבי הבנק, ועל רקע דרישת הבנק לביטול החריגה ממגבלת הפוזיציות, התקיימה ביום 18.2.2000 פגישה בין המערער ואחיו, יצחק, לבין נציגי הבנק. באותו מועד חשבון העו"ש של המערער היה מצוי ביתרת חובה של כשני מיליון ש"ח. בין הצדדים נכרת הסכם, לפיו המערער יפעל לביטול החריגה מדרישות הבורסה ולהפחתת יתרת החובה בסך של 200,000 ש"ח מדי יום, כך שיתרת החובה תכוסה במלואה בעשרה ימי מסחר.
7. בימים 20.2.2000 – 22.2.2000 פעל המערער בבורסה, באופן שלטענת הבנק היווה הפרה של ההסכם מיום 18.2.2000. בעקבות פעולות אלה נותרה בחשבונו של המערער יתרת חובה של כשני מיליון ש"ח, וביום 23.2.2000 החל הבנק לממש את האופציות שהיו בחשבונו של המערער.
על רקע זה, התקיימה ביום 23.2.2000 פגישה נוספת בין המערער ואחיו לבין נציגי הבנק. סיכום הפגישה הועלה על הכתב על-ידי הבנק, ונשלח למערער ביום 24.2.2000. קיימת מחלוקת בין הצדדים ביחס לשאלה האם מכתב זה משקף נאמנה את ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים במסגרת אותה פגישה. בהתאם לאמור במכתב זה, התנה הבנק את המשך פעילותו של המערער בחשבון בעמידתו במספר תנאים, כדלקמן:
"א. לא תהיה חריגה ממסגרת דרישת הבטחונות כפי שיחושב על ידי הבנק;
ב. כל פעולה באופציות לא תגרום לגידול ביתרת החובה בחשבון;
ג. יתרת החובה בחשבון תרד ב-200 אלף ש"ח ביום;
ד. הלקוח לא יפתח פוזיציות חדשות (כמו פעילות באופציות PUT) אלא רק באופציות קיימות;
ה. לבנק נותרת הזכות לפעול למימוש התיק במידה והסיכונים יחייבו זאת."
כן נקבע, כי במידה והמערער לא יעמוד בכל העקרונות הנ"ל, "לבנק תהיה הזכות לפעול בחשבון הלקוח מבלי לבקש את הסכמתו או להודיע לו על כך שוב".
8. ביום 24.2.2000 ביקש המערער לבצע פעולות נוספות בתיק. הבנק התנה את ביצוע הפעולות בהפקדת סך של 700,000 ש"ח (מתוכם 500,000 ש"ח לכיסוי עלות הפעולות ו-200,000 ש"ח לשם הקטנת יתרת החובה בחשבון בהתאם להתחייבותו של המערער). המערער מילא אחר דרישה זו והמשיך לפעול בחשבון בשלושת ימי המסחר
--- סוף עמוד 5 ---
הבאים - 27.2.2000 – 29.2.2000. ביום 1.3.2000 ביקש המערער לבצע פעולות מסוימות בחשבון אולם פעולות אלה לא בוצעו, ונראה כי ישנה מחלוקת האם פעולות אלה הוגשו כלל לביצוע בבנק. מכל מקום, ביום 2.3.2000 החל הבנק לפעול לסגירת התיק של המערער מן הטעם שהלה לא עמד בהסכמות עם הבנק, אולם בו ביום עלה בידי המערער לקבל בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע צו מניעה במעמד צד אחד כנגד המשך פעולות הבנק. יצוין, כי לטענת המערער הבנק המשיך בביצוע פעולות המימוש גם לאחר שנמסר לידיו צו המניעה, תוך הפרתו.
ביום 5.3.2000 נדונה בקשת הבנק לביטול צו המניעה בפני בית המשפט המחוזי בבאר-שבע. במהלך הדיון, ניתן תוקף של החלטה להסדר פשרה שנחתם על-ידי הצדדים (להלן: הסדר הפשרה). על-פי הסדר זה, הורשה המערער לבצע פעולות בחשבונו רק בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד, דרישת הבטחונות תפחת כתוצאה מביצוע הפעולות; השני, חשבון העו"ש לא יחויב כתוצאה מביצוע הפעולות. הוסכם, כי עד לשעה 11:00 בכל יום מסחר יגיש המערער תוכנית לביצוע פעולות, והבנק יבחן האם היא עומדת בשני התנאים שנקבעו. במידה שלא התקיים לפחות אחד משני התנאים, יודיע על-כך הבנק למערער והפעולות לא תבוצענה.
עוד הוסכם, כי דרישת הבטחונות שתשמש כבסיס ליישומו של הסדר הפשרה תעמוד על סך של 1,700,000 ש"ח, וכי יתרת החובה בחשבון לא תעלה על סך של 2,176,298 ש"ח. כן הוסכם, כי בסופו של כל יום מסחר יבדוק הבנק את דרישת הבטחונות ואת גובהה של יתרת החובה בחשבון. עוד נקבע, כי היה ועד לשעה 11:00 לא אושרה תכנית פעולות לביצוע, ודרישת הבטחונות עלתה על המוסכם, יחולו הוראות סעיף 2(ב) להסדר הפשרה, הקובע כי המערער יוכל לכסות על החריגה מדרישת הבטחונות ממקורות חיצוניים. כן נקבע, כי הזכות המעוגנת בסעיף 2(ב) הנ"ל תעמוד למערער גם במידה שבמסגרת הבדיקה שיערוך הבנק בסוף כל יום מסחר יתברר כי לא מתקיימים שני התנאים הנזכרים לעיל בנוגע להפחתת דרישת הבטחונות ואי-חיוב חשבון העו"ש. היה והמערער יחליט שלא לממש את זכותו לפי סעיף 2(ב) הנ"ל, קובע סעיף 2(ג) להסדר הפשרה כי הבנק יהיה רשאי לבצע:
"כל פעולה לפי שיקול דעתו המוחלט מחשבון המשיב לרבות, קניה ומכירה של אופציות הקיימות בתיק".
לבסוף, קובע סעיף 3 להסדר הפשרה כדלקמן:
--- סוף עמוד 6 ---
"הסדר זה מסדיר, מסכם, ממצה ומהווה ויתור על כל טענות הצדדים ביחס ליחסי הצדדים בכל הקשור בניהול החשבון עד ליום חתימתם על הסדר זה (למעט דרישת הבנק לפרעון כל חוב כספי בחשבון)" (להלן: תניית הויתור).
9. ביום 6.3.2000 ביקש המערער לבצע פעולות מסוימות בחשבון, אולם הבנק סירב לכך בטענה כי אינן עומדות בתנאי הסדר הפשרה, ולפיכך החל הבנק בביצוע פעולות לסגירת תיק האופציות של המערער. עקב כך, פנה המערער לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, ולבקשתו ניתן צו מניעה זמני המונע מהבנק לפעול בתיק ללא הסכמתו.
ביום 7.3.2000 הגיעו הצדדים להסדר נוסף, שנועד להשלים את הסדר הפשרה מיום 5.3.2000 (להלן: התוספת להסדר הפשרה). לפי הסדר זה, אשר קיבל תוקף של החלטת בית משפט, יבוטל צו המניעה מיום 6.3.2000 והסדר הפשרה יושב על כנו, תחת מספר שינויים. כך נקבע בתוספת להסדר הפשרה, כי המערער יורשה להגיש לאישור הבנק עד שלוש הצעות לביצוע פעולות, בין השעות 09:30 ל-11:30, וכי הבנק יאשר את הפעולות במידה שהן עומדות בשני התנאים שנזכרו לעיל (הפחתת דרישת הבטחונות ואי-חיוב חשבון העו"ש). זאת, ובלבד שדרישת הבטחונות לא תעלה על סך של 1,800,000 ש"ח (אף שדרישת הבטחונות שנקבעה כבסיס ליישומו של הסדר הפשרה עומדת, כאמור, על סך של 1,700,000 ש"ח). עם זאת, נקבע כי היה ורמת הבטחונות בתחילת יום המסחר העוקב תעלה על 1,700,000 ש"ח, יוכל לילוף להפקיד סכום מזומן השווה להפרש האמור (כאשר עד 100,000 ש"ח יוכל לילוף להפקיד בשיק עצמי וכל סכום מעבר לכך בשיק בנקאי). במידה שהשיק העצמי שיפקיד לילוף לא יכובד, קובע סעיף 3.6 לתוספת להסדר הפשרה כי "יהיה רשאי הבנק לפעול למימוש התיק".
10. בתחילת יום 8.3.2000 עמדה דרישת הבטחונות בתיק, לפי תחשיבי הבנק, על סך של 1,776,337 ש"ח. לפיכך הפקיד המערער שיק על סך 78,000 ש"ח כדי לעמוד בדרישת הבטחונות, והמשיך לפעול בחשבונו. יצוין, כי המערער אישר בעדותו בפני בית המשפט המחוזי כי ידע שבמועד הפקדת השיק לא היה לו כיסוי. ביום 9.3.2000 המערער, כך טוען הבנק, כלל לא הגיש פעולות לאישור עד לשעה 11:30. בסמוך לאחר השעה 11:30, פנה הבנק למערער בדרישה כי יעביר פעולות לביצוע, כאמור בהסכם