בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 4340/06
בפני:
כבוד הנשיאה ד' ביניש
כבוד השופטת מ' נאור
כבוד השופטת ע' ארבל
המערער:
עו"ד יוסף לילוף
נ ג ד
המשיב:
בנק איגוד לישראל בע"מ
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת"א 1585/00 [פורסם בנבו] מיום 10.4.2006 שניתן על ידי כבוד השופטת ר' רונן
תאריך הישיבה:
א' באלול התשס"ח
(01.09.2008)
בשם המערער:
בעצמו
בשם המשיב:
עו"ד חיים סמט; עו"ד ניר מילשטיין; עו"ד ליטל דיין
פסק-דין
הנשיאה ד' ביניש:
1. המערער, עו"ד יוסף לילוף (להלן: לילוף או המערער), השקיע וסחר באופציות על שוק המעו"ף במסגרת חשבון בנק שניהל אצל המשיב (להלן: הבנק). במהלך התקופה בה ניהל המערער את החשבון, נערכו בינו לבין הבנק מספר הסכמים
--- סוף עמוד 1 ---
בנוגע לאופן ניהול החשבון. בשלב מסוים, סבר הבנק כי המערער מפר הסכמים אלה, עקב חריגות שנתגלו בחשבונו. עקב כך, פעל הבנק למימוש תיק ההשקעות של המערער, מימוש שבעקבותיו נוצרה בחשבון הבנק של המערער יתרת חובה. בגין יתרה זו הגיש הבנק נגד המערער תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום החוב, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בהסכמת הצדדים ניתנה למערער רשות להתגונן, וזאת בעילה כי הבנק ביצע פעולות שהוא לא היה רשאי לעשותן והפר את ההסכמים שנכרתו בין הצדדים. בית המשפט המחוזי (השופט קלינג) קבע, בפסק דין מיום 4.8.2003, כי המערער לא הפר את ההסכמים שנערכו בינו לבין הבנק, ולפיכך על הבנק לשאת במלוא יתרת החובה שבחשבון המערער. על פסק דין זה הוגש ערעור של הבנק לבית משפט זה. בית המשפט העליון (השופטים א' ברק, ע' ארבל וא' חיות), בפסק דין מיום 21.11.2005, החזיר את התיק לבית המשפט המחוזי, על מנת שיכריע בעילה בגינה ניתנה למערער זכות להתגונן. קרי, האם הבנק ביצע פעולות שהוא לא היה רשאי לעשותן. בפסק דינו מיום 10.4.2006, קבע בית המשפט המחוזי (השופטת רונן) כי הבנק פעל בהתאם להסכמים בין הצדדים, ומכאן כי דין תביעת הבנק נגד לילוף להתקבל. על פסק דין זה הוגש הערעור שלפנינו.
לפני שנפרט את הרקע העובדתי הרלוונטי ונדון בטענות הצדדים, נבאר בקצרה את המונחים הרלוונטיים לסכסוך שלפנינו.
המסחר באופציות על מדד המעו"ף
2. חוזה אופציה הוא מכשיר פיננסי, המקנה לבעליו את הזכות, אך לא את החובה, לקנות או למכור נכס מסוים ("נכס הבסיס") במחיר שנקבע מראש ("מחיר המימוש"), או לקבל את ההפרש בין מחיר המימוש לבין שווי נכס הבסיס, והכל בתנאים שנקבעו מראש על-ידי יוצר ("כותב") האופציה. כתיבת אופציה היא למעשה מכירה של אופציה שאינה ברשות המשקיע, וכמוה כיצירת מכשיר פיננסי חדש. נהוג לומר כי משקיע הקונה אופציה נמצא בפוזיצית יתר (long) ואילו משקיע הכותב אופציה נמצא בפוזיצית חסר (short), כאשר הבורסה נוהגת להגביל את מספר הפוזיציות שיכול משקיע בודד להחזיק (ראו: ע"א 5579/97 לילוף נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נה(3) 210, 217 (2001) (להלן: עניין לילוף); ע"א 6343/95 אבנר נפט וגז בע"מ נ' אבן, פ"ד נג(1) 115, 128 (1999); משה בן-חורין שוק ההון וניירות הערך 559 (1996) (להלן: בן-חורין)).