--- סוף עמוד 7 ---
הפשרה המתוקן. עקב כך, הגיש המערער מספר תוכניות לביצוע, אך אף לא אחת מהן אושרה על-ידי הבנק, וזאת בטענה כי הן אינן עומדות בתנאי הסכם הפשרה המתוקן. במהלך אותו יום התברר כי המערער ביטל מיוזמתו את ההמחאה בסך 78,000 ש"ח שהפקיד יום קודם לכן (וכן המחאה נוספת בסך 20,000 ש"ח שהפקיד על-פי דרישת הבנק בבוקר יום ה-9.3.2000). עקב כך, הודיע הבנק למערער כי יפעל למימוש התיק והחל לעשות כן. או אז, הגיש לילוף לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בקשה להשבת צו המניעה המקורי על כנו. ביום 12.3.2000 דחה בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט י' טימור) את בקשתו של לילוף, בקבעו כי לא עלה בידיו להוכיח, ולו לכאורה, כי הבנק הפר את ההסכמים ביניהם, וכי עלה בידי הבנק להראות לפחות לכאורה כי לילוף היה זה אשר לא קיים את ההסכמים. משכך, המשיך הבנק ביום 12.3.2000 במימוש תיק האופציות של המערער, ובמסגרתו ביצע, כך טוען המערער, כתיבה של 144 אופציות Put.
בו ביום עתר המערער לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע למתן צו הצהרתי, לפיו הסכם הפשרה והתוספת לו הופרו הפרה יסודית על-ידי הבנק, וכי הם בטלים ולא מחייבים את הצדדים, וכי על הבנק לשאת בנזקים שנגרמו לו עקב ההפרה. כן נקט המערער במספר הליכים משפטיים נוספים כנגד הבנק, שלא נשאו פרי ואיננו רואים צורך לפרטם.
11. הבנק מצדו הגיש ביום 30.3.2000 לבית המשפט המחוזי בתל-אביב תביעה בסדר דין מקוצר נגד לילוף, בגין יתרת החובה בסך 4,661,436 ש"ח שנותרה בחשבון בתום מימוש התיק. ביום 13.6.2000 התקיימה ישיבת קדם משפט בתביעת הבנק בפני השופטת ע' סלומון-צ'רניאק. במהלך הישיבה הודיעו הצדדים לבית המשפט כי הגיעו להסכמה ביחס לפלוגתא העומדת לדיון, אשר הוגדרה על-ידו בזו הלשון:
"המבקש (המערער כאן – ד' ב') טוען כי הבנק ביצע פעולות שהוא לא ביקש ושהבנק לא היה רשאי לעשותן. הבנק טוען כי כל הפעולות נעשו על סמך ההסכמים בין הצדדים והמדובר בהסכם המעו"ף... והסכמי הפשרה שהושגו בבית משפט מחוזי בבאר-שבע ובהסכם פתיחת החשבון".
נוכח הודעה זו, ניתנה למערער רשות להתגונן בפלוגתא שהוגדרה על-ידי הצדדים, והתיק נקבע להוכחות.
--- סוף עמוד 8 ---
12. ביום 9.11.2000 התקיימה ישיבת קדם משפט בתביעת המערער נגד הבנק בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. הצדדים הודיעו לבית המשפט כי הגיעו להסכמה לפיה תימחק תביעת המערער, ובלבד שבתביעת הבנק תתוקן הפלוגתא המוסכמת מיום 13.6.2000, ותירשם הפלוגתא כדלקמן:
"המבקש (לילוף – ד' ב') טוען כי הבנק ביצע פעולות שהוא לא ביקש ושהבנק לא היה רשאי לעשותן, על כך חולק הבנק. הבנק טוען כי כל הפעולות נעשו על סמך ההסכמים בין הצדדים והמדובר בהסכם המעו"ף... והסכמי הפשרה שהושגו בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע ובהסכם פתיחת החשבון. לעומתו טוען המבקש כי ההסכמים כולם הופרו הן הסכם המעו"ף... והן הסכמי הפשרה שהושגו בביהמ"ש".
בהתאם להסכמת הצדדים נמחקה, אפוא, תביעתו של לילוף בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע ותוקנה הפלוגתא בתביעת הבנק בבית המשפט המחוזי בתל-אביב.
13. ביום 4.8.2003 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט ג' קלינג) בתביעת הבנק, במסגרתו נדחתה תביעת הבנק במלואה. בית המשפט קבע, כי לא הוכח שהמערער הפר את ההסכמים שנכרתו בינו לבין הבנק. כן נקבע, כי על הבנק היה הנטל להוכיח לא רק כי החוב בגינו הוגשה התביעה רשום בספרי הבנק, אלא גם כיצד נוצר ומדוע, וכי הבנק לא עמד בנטל זה. עוד נקבע, כי אפילו היה הבנק עומד בנטל האמור, הרי שמעדויות עובדיו עולה כי הם ניסו להתמודד בתחום שבו לא היה להם ידע וניסיון, ונבהלו מהיקף הפעילות של לילוף בשוק המעו"ף ומבקיאותו שעלתה על הבנתם הם. בפסק-הדין לא נדונה השאלה האם הבנק מצידו הפר את ההסכמים שנחתמו בין הצדדים (להלן: פסק-הדין המקורי).
14. על החלטה זו ערער הבנק לבית המשפט העליון. ביום 21.11.2005 ניתן פסק דינו של בית משפט זה בערעור (השופטים א' ברק, ע' ארבל וא' חיות), שבו נקבע כדלקמן:
"בשלב זה הסכימו הצדדים בהמלצתנו כי הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שידון ויכריע בעילת ההגנה אשר בגינה ניתנה למשיב (לילוף – ד' ב') רשות להתגונן, קרי: האם הפר המערער (הבנק – ד' ב') את ההסכמים שבינו לבין המשיב בכך שביצע פעולות
--- סוף עמוד 9 ---
שהמשיב, על פי טענתו, לא ביקש לעשותן והמערער לא היה רשאי לעשותן מכוח אותם הסכמים."
כן נקבע, כי פועלו של פסק-הדין המקורי יושעה עד למתן פסק-הדין המשלים.
15. בהתאם להחלטת בית משפט זה, הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, ונקבע בפני השופטת רונן. התיק נקבע לשמיעת סיכומי הצדדים בעל-פה, כאשר בהתאם להוראת בית המשפט החל לילוף לסכם ראשון את טענותיו. ביום 10.4.2006 ניתן פסק דינו המשלים של בית המשפט קמא (השופטת רונן) (להלן: פסק-הדין המשלים). בפתח פסק הדין, ציין בית המשפט כי הוא ניתן "בהתאם לשאלה שנקבעה בפסק הדין של בית המשפט העליון, ולאור חומר הראיות בכללותו..". כן צוין, כי מאחר שלילוף לא חלק על אופן חישוב החוב או על עצם קיומו, נטל ההוכחה הוא עליו.
16. בפסק דינו המשלים קבע בית המשפט כי דין תביעת הבנק להתקבל, כיוון שלא עלה בידי לילוף להוכיח כי הבנק הפר את ההסכמים בין הצדדים. כן נקבע, כי נוכח תניית הויתור המעוגנת בסעיף 3 להסדר הפשרה מיום 5.3.2000, אשר הושב על כנו ביום 7.3.2000, ולפיה מהווה ההסדר "ויתור על כל טענות הצדדים ביחס ליחסי הצדדים בכל הקשור בניהול החשבון עד ליום חתימתם על הסדר זה", אין צורך להידרש לטענות המערער המתייחסות להסכמים אשר קדמו להסדר זה.
אשר לטענות המערער לפיהן הפר הבנק את הסדר הפשרה, קיבל בית המשפט קמא את גרסת הבנק לפיה המערער הוא שהפר את הוראות הסדר זה, ודחה את טענות המערער. נקבע, כי לא עלה בידו של המערער להוכיח כי חלה טעות באופן חישוב הבטחונות על-ידי הבנק ביום 9.3.2000, ומכאן כי יש לקבל את גרסת הבנק לפיה הפעולות שהגיש המערער באותו היום לא עמדו בתנאי הסדר הפשרה – והבנק היה רשאי להתחיל במימוש האופציות שבחשבון המערער. כן נקבע, כי עצם חילול השיק שהופקד על ידי המערער ביום 8.3.2000 מהווה הפרה של הסכמה קודמת בין הצדדים. בהקשר זה דחה בית המשפט קמא את טענת המערער לפיה היה הבנק רשאי להגיב על
--- סוף עמוד 10 ---
חילול ההמחאות רק ביום 10.3.2000, וקבע כי זכותו של הבנק להגיב קמה במועד שבו נודע לו על ההפרה, קרי, ביום 9.3.2000. בנוסף, קיבל בית המשפט קמא את טענת הבנק, שלפיה נמנע המערער מלהגיש הצעות פעולה עד לשעה 11:30 ביום 9.3.2000. בית המשפט קבע כי גם בכך הייתה התנהגותו של המערער בגדר הפרה של הוראות הסדר הפשרה, וכי לכאורה הבנק היה זכאי להסתמך גם על הפרה זו כדי לפעול כנגד לילוף.
בית המשפט קמא דחה גם את טענת המערער לפיה הבנק הפר את הסדר הפשרה בכך שביצע פעולות של כתיבת אופציות ביום 12.3.2000. נקבע, כי זכותו של הבנק לכתוב אופציות נובעת מלשונו הרחבה של סעיף 2(ג) להסדר הפשרה, שקובע כי הבנק רשאי לבצע "כל פעולה לפי שיקול דעתו". כן נקבע, כי המערער לא הוכיח כי פעולה של כתיבת אופציות היא "חמורה" יותר בהכרח מפעולה של קניה ומכירה שלהן.
17. ביום 24.5.2006 הגיש המערער את הערעור שבפנינו, ולאחר מכן הגיש לבית המשפט קמא בקשה לעכב את ביצועו של פסק-הדין המשלים. בהחלטה מיום 6.7.2006 דחה בית המשפט קמא (השופטת רונן) את הבקשה. עקב כך, הגיש המערער לבית משפט זה בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין המשלים. ביום 25.8.2006 נעתר השופט ד' חשין לבקשה, והורה על עיכוב ביצוע פסק-הדין המשלים עד להכרעה בערעור דנן.
טענות הצדדים
טענות המערער
18. בפתח ערעורו, מעלה המערער טענה דיונית, לפיה חרג בית המשפט קמא מסמכותו כאשר קיבל במסגרת פסק-הדין המשלים את תביעת הבנק. לטענתו, היה על בית המשפט קמא לדון ולהכריע אך בשאלה שהוגדרה על-ידי בית המשפט העליון, והוא היה חייב להתבסס על הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של השופט קלינג, שכן לא הובאו בפני השופטת רונן כל ממצאים חדשים. עוד טוען המערער, כי שגה בית המשפט קמא משקבע, במסגרת פסק-הדין המשלים, כי נטל ההוכחה מוטל עליו, מקום בו נקבע בפסק-הדין המקורי כי הנטל רובץ לפתחו של הבנק. לגרסתו, אם היה יודע כי נטל ההוכחה מוטל עליו, היה מבקש להביא עדים מטעמו ולהגיש חוות-
--- סוף עמוד 11 ---
דעת מומחה על-מנת להוכיח את טענותיו, ובפרט על-מנת להוכיח את טענתו כי כתיבת אופציות היא פעולה חמורה יותר מאשר קניה או מכירה של אופציות.
19. טענה נוספת אותה מעלה המערער היא, כי שגה בית המשפט קמא משקבע כי יש לאכוף על הצדדים את הויתור המעוגן בסעיף 3 להסדר הפשרה. כאמור, בהסתמך על סעיף זה נמנע בית המשפט קמא מלהידרש לטענות המערער שעניינן בהסכמים שקדמו לחתימה על התוספת להסדר הפשרה. לטענת המערער, לו היה הבנק מודה בתקלה שאירעה ביום 16.2.2000, טרם החתימה על הסדר הפשרה, לא היה מסכים להסדר הפשרה ולתניית הויתור המעוגנת בו. בהקשר זה מעלה לילוף טענות בדבר תצהירי שקר שניתנו על ידי אחד מעדי הבנק בנוגע לאופן התרחשות התקלה האמורה ביום 16.2.2000. עוד טוען לילוף, כי משהפר את הבנק את הסדר הפשרה, כפי שיפורט להלן, אין הוא יכול להסתמך על תניית הויתור המעוגנת בו.
20. אשר למעשי הבנק אשר קדמו להסדר הפשרה טוען המערער כי הבנק החליט כבר ביום 18.2.2000 להפסיק את פעילותו ולסגור את התיק שלו תוך הסתרת עובדה זו ממנו, והוא מוסיף וטוען בהקשר זה כי לבנק לא הייתה כל כוונה לקיים את ההסכמים איתו. המערער טוען כי הבנק הפר את הסכם 18.2 בכך שפעל למימוש התיק כבר ביום 23.2.2000, וזאת לאחר שיתרת החובה בחשבון לא קטנה ב-200,000 ש"ח מדי יום, כפי שהוסכם. לשיטתו, יש לפרש את הסכם 18.2 כך, שזכותו של הבנק לפעול למימוש התיק קמה רק בחלוף עשרה ימי מסחר מיום החתימה על ההסכם, במידה ויתרת החובה לא קטנה כפי שהוסכם. עוד יצוין, כי לטענת המערער הסכם 18.2 הופר על-ידי הבנק גם ביום 24.2.2000, וזאת משסירב לבצע את הפעולות שנתבקשו ביום זה, אף שהיה בהן לבטל את דרישת הבטחונות, וחרף התחייבות המערער להפקיד סך של 700,000 ש"ח כנדרש על ידי הבנק. בנוסף טוען המערער כי הבנק פעל בניגוד להסכם מיום 18.2.2000 כאשר סירב ביום 1.3.2000 לבצע פעולות שהיו, לטענתו, מזכות את החשבון בסך של 100,000 ש"ח ומביאות להקטנת דרישת הבטחונות. המערער טוען עוד, כי הבנק הפר את צו המניעה מיום 2.3.2000, כאשר ביצע פעולות למימוש התיק לאחר שנמסר צו המניעה לידיו, ובהן גם פעולות של כתיבת אופציות.
21. המערער מוסיף וטוען כי בית המשפט קמא שגה בכך שקבע כי הבנק לא הפר את הוראות הסדר הפשרה. לטענת המערער הסדר הפשרה הופר על-ידי הבנק כבר ביום 6.3.2000, משסירב לבצע את הפעולות שביקש המערער, אף שעמדו לטענתו בתנאי
--- סוף עמוד 12 ---
הסדר הפשרה. כן טוען המערער כי הסכם הפשרה הופר על ידי הבנק ביום 9.3.2000, כאשר הבנק סירב לבצע את הפעולות אשר הוגשו לביצוע ביום זה. בעיקר מתייחס המערער בטענותיו לאחת הפעולות שסורבה על-ידי הבנק בטענה כי היא יוצרת דרישת בטחונות בסך של כ-1,810,000 ש"ח, הגבוה מהמוסכם על-פי הסדר הפשרה. לטענת המערער, טענה זו של הבנק התבססה על חישוב שגוי של דרישת הבטחונות, שמקורו בהזנת סטיית תקן שגויה למערכת הממוחשבת. לשיטתו, משסירב הבנק לבצע פעולה זו, אף שעמדה בתנאי הסדר הפשרה, רשאי היה לבטל את ההמחאה שמסר ביום 8.3.2000.
22. המערער טוען עוד כי גם אופן מימוש התיק על-ידי הבנק, לכשעצמו, מהווה הפרה של הסדר הפשרה, שכן לטענת המערער הבנק לא היה רשאי לכתוב אופציות במסגרת מימוש התיק. בהקשר זה מוסיף המערער וטוען, כי אילולא ביצע הבנק פעולות של כתיבת אופציות, היתה דרישת הבטחונות ביום 12.3.2000 עומדת על סך של 600,000 ש"ח בלבד, כאשר במצב זה יכול היה להמשיך ולפעול בחשבונו לשם הגנת השקעתו.
טענות המשיב
23. לטענת הבנק פסק הדין המקורי, שניתן על ידי השופט קלינג, אינו יכול לעמוד, בין היתר כיוון שלא הכריע בעילת ההגנה לה טען לילוף. הבנק דוחה גם את טענת המערער לפיה שגה בית המשפט קמא משקבע כי נטל ההוכחה רובץ לפתחו. לטענת הבנק מאחר שהטענה שנדונה על-ידי בית המשפט קמא היתה טענת המערער, שנטענה כטענת הגנה במסגרת תביעת הבנק בסדר דין מקוצר, הנטל להוכיחה הוטל עליו. כן טוען הבנק, כי משלא חלק המערער על יתרת החובה שנותרה בחשבונו, הרי שטענתו כי מקורה של יתרה זו הוא בהפרות שביצע הבנק היא כמוה כטענת "הודאה והדחה", אשר הנטל להוכיחה הוטל עליו.
24. הבנק דוחה מכל וכל גם את טענותיו של לילוף ביחס לתוקפה של תניית הויתור הנזכרת לעיל. לטענת הבנק, טענה זו של לילוף לא נטענה בבקשת הרשות להתגונן שהוגשה על ידו, ומשכך היא מהווה הרחבת חזית אסורה. כן טוען הבנק, כי העובדה שהסדר הפשרה נחתם על-ידי הצדדים פעמיים, ובשתיהן קיבל תוקף של החלטה, וכל זאת בשים לב להיותו של המערער עורך-דין, מלמדת על גמירות דעתם
--- סוף עמוד 13 ---
של הצדדים ביחס להוראות הסדר הפשרה. נוכח לשונה הברורה של תניית הויתור המעוגנת בסעיף 3 להסדר הפשרה מבקש הבנק כי נדחה את טענות המערער ביחס לאירועים שקדמו לחתימה על התוספת להסדר הפשרה מיום 7.3.2000. לגופן של טענות אלה טוען הבנק, כי היה זה המערער אשר הפר את הסכם 18.2, בכך שלא פעל להקטנת יתרת החובה בחשבונו בסך של 200,000 ש"ח מדי יום ולא שמר על רמת בטחונות של 100,000 ש"ח, כפי שהוסכם.