"נטילת אלמנט הסופיות מהסכם פשרה באופן המותיר פתח להתדיינויות משפטיות עתידיות פוגעת בוודאות המשפטית, נוטלת את התמריץ העיקרי לעריכתם של הסכמים אלה, ובאופן כללי – מעקרת את המניע מאחורי סיומם של סכסוכים מחוץ לכותלי בית-המשפט" (ראו: פרשת אבנר, בעמ' 60).
מכאן, שאם הסתבר לאחד הצדדים, לאחר מעשה, כי הפשרה לא היתה מוצלחת מבחינתו – שכן הסיכון התממש בדרך שונה משהעריך, אין מקום לטענת טעות. כלומר, מקום שצד ער לכך שאין לו ידיעה לגבי נתון מסוים או שידיעתו היא בלתי מושלמת, והוא מחליט בכל זאת להסכים לפשרה, אין הוא זכאי להעלות טענת טעות – שכן הוא
--- סוף עמוד 17 ---
נטל על עצמו את הסיכון (ראו והשוו: רע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד ז"ל, פסקה 29 לפסק דינו של הנשיא ברק ([פורסם בנבו], 27.2.2006). רק במקרים חריגים, בהם נשמטה הקרקע העובדתית שעמדה בבסיסו של הסדר הפשרה, או שהוכח כי ההסכם היה נגוע במרמה או בטעות, ייעתר בית המשפט לפתוח הסכם פשרה לבחינה מחודשת (ראו: פרשת אבנר, בעמ' 60; פרשת אמארה, בעמ' 614).
המקרה שלפנינו אינו נמנה עם מקרים חריגים אלה; עובר לחתימת הצדדים על הסדר הפשרה, חשד המערער כי אירעה תקלה במחשבי הבנק, ואף שב והעלה טענה זו באזניהם של אנשי הבנק. בסעיף 22 לתצהירו של המערער אשר צורף לבקשה למתן רשות להתגונן, מציין המערער כי כבר ביום 17.2.2000 התריע "על הטעויות הרבות במחשב הבנק" (ההדגשה במקור) ועל כך כי אינו אחראי ליתרת החובה שנגרמה כתוצאה מקניות האופציות ביום 16.2.2000. מכאן, כי ה"טעות" לה טוען המערער נמצאת בתחומי הסיכון שהצדדים נטלו על עצמם עובר לחתימה על הסדר הפשרה, ולפיכך אין ניתן לבסס עליה טענה לפיה נפל פגם בכריתתו של הסדר הפשרה.
31. טענה נוספת אותה מעלה המערער כנגד תוקפה של תניית הויתור היא הטענה לפיה הסדר הפשרה הופר על-ידי הבנק, ומטעם זה מנוע הבנק מלהסתמך על הויתור. כפי שנראה להלן, איננו סבורים כי עלה בידי המערער לעמוד בנטל המוטל עליו להוכיח כי הסדר הפשרה הופר על ידי הבנק, ולפיכך איננו נדרשים להכריע בשאלה האם הפרת הסדר הפשרה על ידי הבנק הייתה מונעת ממנו להסתמך על תנית הויתור.
האם הפר מי מהצדדים את ההסכמים שנכרתו בין הצדדים?
32. משהגענו למסקנה כי הסדר הפשרה, על תנית הויתור המעוגנת בו, עומד בתוקפו, הרי שאין אנו נדרשים לדון במעשי הצדדים אשר קדמו ליום החתימה על הסדר זה. כאמור, הסדר הפשרה נחתם וקיבל תוקף של החלטה ביום 5.3.2000, בעוד התוספת להסדר הפשרה נחתמה וקיבלה תוקף של החלטה ביום 7.3.2000. סעיף 2 לתוספת להסדר הפשרה מורה כי: "ההסדר שניתן לו תוקף של החלטת ביהמ"ש בבש"א 5975/00 (הסדר הפשרה – ד' ב') ישוב ויחזור על כנו". מכאן, כי כוחו של הויתור יפה ביחס לטענות הצדדים אשר קדמו ליום בו נכנס הסכם הפשרה לתוקפו בשנית, קרי יום