--- סוף עמוד 18 ---
7.3.2000. נדון להלן בטענות הצדדים ביחס להפרת הסדר הפשרה מיום 8.3.2000 ועד לתום המימוש של כל האופציות שהיו בחשבון המערער.
אירועי יום 9.3.2000
33. כאמור, ביום 8.3.2000 פעל המערער בחשבונו הודות להפקדת השיק בסך של 78,000 ש"ח. עיקר טענות הצדדים מתמקדות, אפוא, באירועי יום 9.3.2000. לטענת המערער, ביום 9.3.2000 הפר הבנק את הסדר הפשרה משסירב לבצע את הפעולות שהגיש, בטענה כי הן אינן עומדות בתנאי הסדר הפשרה. עיקר המחלוקת בין הצדדים בהקשר זה נוגע לאחת הפעולות שהגיש המערער לביצוע אותה סירב הבנק לבצע בטענה כי היא יוצרת חריגה ממגבלת הבטחונות המוסכמת. לטענת המערער, סירובו של הבנק התבסס על חישוב שגוי של דרישת הבטחונות, בעוד שלגרסת הבנק לא נפלה שגיאה כאמור וסירובו לבצע את הפעולות היה כדין. כן טוען הבנק, כי היה זה דווקא המערער אשר הפר את הסדר הפשרה ביום זה, הן בכך שלא הגיש פעולות לביצוע עד לשעה 11:30, והן בכך שביטל את שתי ההמחאות שמסר בימים 8 ו-9 במרץ 2000.
איננו רואים צורך להכריע בטענות הצדדים בנוגע לאופן חישוב דרישת הבטחונות ביום 9.3.2000, שכן משביטל המערער את ההמחאות שהפקיד בימים 8 ו-9 במרץ 2000, ממילא היה הבנק רשאי שלא לבצע את הפעולות שהוגשו ביום 9.3.2000. באמצעות ההמחאות שהפקיד המערער בימים 8 ו-9 במרץ 2000, "קנה" המערער את זכותו להמשיך ולפעול בחשבונו. זאת, בהתאם לסעיף 3.6 להסכם הפשרה, שקובע מפורשות כי:
"היה ורמת הבטחונות בתחילת יום המסחר תעלה על 1,700,000 ש"ח יוכל המבקש – עו"ד לילוף עד לשעה 09:30 להפקיד סכום מזומן השווה להפרש האמור... היה ויופקד סכום נוסף כאמור הוא ישמש לרכישת אופציות שיקטינו את הדרישה לבטחונות עפ"י הוראותיו של עו"ד לילוף".
מכאן, כי משחוללו ההמחאות שנועדו להקטין את חריגתו של המערער מדרישת הבטחונות, איבד הוא את זכותו לפעול בחשבון והבנק היה רשאי לסרב לבצע את הפעולות שנתבקשו על ידו. כמו-כן, אין בידינו לקבל את טענת המערער לפיה חילול ההמחאות היה מוצדק נוכח סירובו של הבנק לבצע את הפעולות שביקש. כפי שציין בית המשפט קמא בפסק-הדין המשלים, אף אם טענה זו נכונה, הרי שחילול
--- סוף עמוד 19 ---
ההמחאות לכשעצמו מהווה הפרה של ההסכמות בין הצדדים. זאת, שכן בעצם משיכתו של שיק ישנה התחייבות לשלם את תמורתו (ראו: סעיפים 73 ו-55(א)(1) לפקודת השטרות [נוסח חדש]; ע"א 211/73 שורפה נ' וקסלר, פ"ד כח(1) 512, 516 (1974); שלום לרנר דיני שטרות (מהדורה שנייה, 2007) 263).