--- סוף עמוד 307 ---
החברה, והם נרשמו במהלך הרגיל והשוטף של קיום הישיבות וניהולן. בשל המספר הרב של הפרוטוקולים קיים קושי משמעותי בהעדתם של עורכי הפרוטוקולים. כיום היה ניתן לקבל פרוטוקולים אלה על-פי הוראת סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן – פקודת הראיות). סעיפים אלה הוכנסו לפקודת הראיות באמצעות תיקון עקיף בחוק המחשבים, תשנ"ה-1995, והם לא היו בתוקף בזמן הרלוונטי למשפט נושא הערעורים שלפנינו.
22. המסמכים של הבנק צורפו לתצהירו של אבלס והוגשו על-ידיו. לדעתנו, מסמכים אלה הם קבילים בהיותם "העתק של רישום בספר בנקאי" (סעיף 36 לפקודת הראיות, כפי ניסוחו בעת האירועים נושא ערעור זה). מתצהירו של אבלס עולה כי התנאים הפורמאליים הנדרשים לתחולתו של סעיף 36 לפקודת הראיות, והקבועים בסעיף 37 לפקודה זו, התמלאו. אכן, מתצהירו של אבלס עולה כי המסמכים הם העתק צילומי מתוך ספרי הבנק הרגילים המקוריים אשר נרשמו במהלך העסקים הרגיל ונשמרו במשמרתו של הבנק.
23. בית-המשפט המחוזי קיבל כמה דוחות ביקורת של בנק ישראל הנוגעים לעסקי הבנק. דוחות אלה הם "תעודה ציבורית" (כהגדרת מונח זה בסעיף 29 לפקודת הראיות). דוחות הביקורת נערכו על-ידי אגף הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל, הנמנה עם המוסדות השלטוניים של המדינה; הדוחות נערכו בעת מילוי תפקידיו הביצועיים של בנק ישראל; על בנק ישראל מוטלת חובה לערוך ביקורת על פעילות הבנקים בישראל (סעיף 5 לפקודת הבנקאות, 1941); לציבור אינטרס בפיקוח בנק ישראל על הבנקים המסחריים; הרישום נועד להישמר לעתיד, והוא פתוח לעיון הגופים האחראים והמעוניינים בבנק המבוקר ובבנק ישראל. כל אלה ממלאים את התנאים הנדרשים, גם לדעת המחמירים, לשם קבילותה של תעודה ציבורית (ראו: ר"ע 423/83 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוחה ורד סילוורמן ז"ל [6]; ע"פ 236/88 הנ"ל [4], בעמ' 520).
24. בית-המשפט המחוזי קיבל כראיה קבילה את פסק-הדין הפלילי אשר הרשיע את שטרן ומונסה על-פי הודאתם בעובדות כתב-האישום. בית-המשפט עשה כן בהסתמכו על סעיף 42א(א) לפקודת הראיות, הקובע:
"הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם
--- סוף עמוד 308 ---
המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי".
נקבע על-ידי בית-המשפט המחוזי כי אחריותם של המערערים "נובעת מאחריות המורשע". עם זאת ציין בית-המשפט המחוזי כי "...לאמיתו של דבר, הראיות שעל פיהן נקבעו העובדות הרלוונטיות במשפט שלפנינו הוכחו בראיות עצמאיות שהוגשו בתיק זה וכמעט שלא נצרכתי לקבוע ממצאים על פי פסקי הדין בעניין שטרן... ובעניין מונסה" (ת"א (י-ם) 400/89 הנ"ל [30], בעמ' 101). לדעתנו, אין מקום להיזקק לפסק-הדין המרשיע של שטרן ומונסה במשפטם של המערערים. אחריותם של המערערים נגזרת ממעשיהם וממחדלים שלהם. אין היא "נובעת" מאחריותם של שטרן ומונסה. במסגרת ערעור זה לא נתבסס על מימצאים של בית-המשפט המחוזי, אשר מצדם מתבססים אך על פסק-הדין הפלילי. כפי שבית-המשפט המחוזי עצמו ציין, הוא "כמעט" לא נצרך לפסק-דין זה. עד כמה שניתקל ב"כמעט" זה לא נתחשב בכך (ראו פיסקה 61 להלן). נעבור עתה מהטענות המקדמיות לשאלת אחריותם של המערערים.