ערעור אזרחי 94 / 610
ערעור אזרחי 94 / 1989
גדליה בוכבינדר ע"א 610/64
ארווין זוסמן ע"א 1989/94
נגד
כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[11.5.2003]
לפני הנשיא א' ברק, המשנה לנשיא (בדימ') ש' לוין
והשופטת ט' שטרסברג-כהן
פסק-דין
הנשיא א' ברק
באוגוסט 1985 נתפס בנק צפון אמריקה (להלן – הבנק) על-ידי בנק ישראל. מונה לו מנהל מורשה (ביום 28.8.1985). הבנק המשיך בפעילותו הבנקאית שנתיים נוספות, עד שביום 31.10.1987 הוחל בפירוקו מחמת חדלות-פירעון. בכך באה לקצה תקופת פעילותו של הבנק בישראל, אך לא באו לקצן ההתדיינויות המשפטיות של הבנק בבתי-המשפט בישראל. אחת מאותן התדיינויות, אזרחית במהותה, מונחת עתה לפנינו.
א. הבנק
1. הבנק נוסד בשנת 1977 כהמשכו של מוסד כספי בשם אוצר חסכון בע"מ, שהיה בשליטתם של יהושע הלפרין (להלן – הלפרין), משה שטרן (להלן – שטרן) וגדליה בוכבינדר (להלן – בוכבינדר). במניות הבנק החזיקו, עם היווסדו, אוצר חסכון בע"מ, איירה גילדן (להלן – גילדן) וקבוצה של משקיעים. ב-8.1.1978 קיבל הבנק רישיון, שתוקפו מיום 1.1.1978, מאת בנק ישראל, והחל בפעילותו הבנקאית.
2. בישיבת האספה הכללית שלא מן המניין שהתקיימה בירושלים (ביום 25.1.1978) הוחלט למנות כדירקטורים בבנק, נוסף על מינוי קודם של גילדן ושל הלפרין, את משה הורנשטיין, דוד גאון, יואל הרצוג, מ' קופל, ארווין זוסמן (להלן – זוסמן), דן ברזילי, בוכבינדר, שטרן, יעקב משעל, הדסה מונסה (להלן – מונסה) ויעקב הורוביץ. יוסף ג'ו נקש (להלן – נקש) נתמנה לדירקטור בבנק ביום 2.3.1983, והודעה על מינויו לרשם החברות נערכה ביום 7.3.1983. הוא שימש בתפקידו זה עד התפטרותו ביום 20.8.1985. גם נורמן אלן הצטרף לדירקטוריון הבנק בהתאם להחלטת האספה הכללית של הבנק (מיום 25.5.1980). חלק מן הדירקטורים היו תושבי חוץ. חלקם מינו לעצמם דירקטור חליף. דירקטוריון הבנק מינה (ביום 28.1.1978) מינהלה בהרכב גילדן (בהיעדרו, משה הורנשטיין), הלפרין, שטרן, יעקב משעל ומונסה. ההרכב השתנה במשך השנים. גילדן נתמנה כיושב-ראש הדירקטוריון ושימש בתפקידו זה עד מותו בסוף שנת 1984. הלפרין נתמנה כיושב ראש המינהלה של הבנק עד ליום תפיסת הבנק. דוד צפריר (להלן – צפריר) נתמנה כמנכ"ל הבנק עד מותו בינואר 1985, שאז מילאה מונסה את תפקיד המנכ"ל בפועל. שטרן היה מנהל סניף ירושלים של הבנק. פרקליט
--- סוף עמוד 297 ---
הבנק מאז היווסדו היה עורך-דין שמואל ברזל (להלן – ברזל). רואה-החשבון של הבנק היה רואה-החשבון מיכאל ברזילי (להלן – ברזילי).
ב. האישום הפלילי
3. לאחר תפיסת הבנק נתגלו מעשי מירמה וזיוף שנעשו בידי מנהלי הבנק (חברי המינהלה) עובר לתפיסתו. הוגשו נגדם כתבי-אישום לבית-המשפט המחוזי בירושלים, כנגד שטרן (ת"פ 233/86), כנגד מונסה (ת"פ 137/86) וכנגד הלפרין וברזל (ת"פ 84/87). כולם הואשמו, בין היתר, בגין מירמה, זיוף והפרת אמונים. שטרן ומונסה הורשעו על-פי הודאתם בעבירות שיוחסו להם בכתב-האישום. ברזל והלפרין הורשעו בפסק-דין (חלוט מיום 1.3.1992 שדחה את ערעורם) במירמה (ע"פ 752/90 ברזל נ' מדינת ישראל [1]).
ג. התביעה האזרחית
4. התביעה שלפנינו הוגשה (ביום 1.5.1989) על-ידי הכונס הרשמי בתפקידו הוא ובתפקידו כמפרק הבנק. המשפט התנהל בבית-המשפט המחוזי בירושלים כנגד עשרים וארבעה נתבעים שהיו דירקטורים בבנק, חליפיהם, בעלי מניות בבנק ובעלי תפקיד בבנק. הדיון בתביעה פוצל לשלושה שלבים: בשלב הראשון נדונה התביעה כנגד אחד-עשר דירקטורים של הבנק, שלא הורשעו בפלילים, ושלב זה הוא העומד לדיון בפנינו. בכתב-התביעה נטען כי הדירקטורים התרשלו במילוי תפקידם כדירקטורים, לא מילאו את החובות המתחייבות מתפקידם וגרמו בכך נזקים לבנק. כתב-התביעה פירט את החובות שהופרו ואת הנזקים שנגרמו. בהקשר זה נטען כי הדירקטורים הפרו את חובות הזהירות (ובעניינים מסוימים גם חובות האמון המוטלות עליהם) במתן אשראי, ללא ביטחונות ובהליך לא תקין, ללקוחות שונים ול"בעלי עניין" בבנק ולחברות הקשורות ל"בעלי העניין". כתוצאה מכך, כך נטען, לא הוחזר אשראי בסכומים משמעותיים ונגרם נזק לבנק. כתב-התביעה פירט את האשראים האמורים. בנוסף נטען כי הדירקטורים התרשלו והפרו חובות אמון בוויסות מניות הבנק. כמו כן נטען כי ברשלנותם אפשרו הדירקטורים למנהלים הפנימיים למעול בכספי הבנק, ולפיכך אחראים הדירקטורים גם לנזקי הבנק בגין המעילות האמורות. כתב-התביעה פירט את המעילות ואת הנזקים שגרמו. כתב-התביעה צמצם את התביעה על פיצוי בסכום של 150 מיליון דולר (בשקלים). בטרם מתן פסק-הדין הגיע התובע (המשיב) לפשרה עם אחד הנתבעים
--- סוף עמוד 298 ---
(עיזבון המנוח איירה גילדן ז"ל), והתביעה נגדו נמחקה. סכום הפשרה היה 3,800,000 דולר.
ד. פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי
5. התביעה התבררה בפני סגן הנשיא י' בזק. נשמעו בה עשרות עדויות. הוגשו כמה תצהירים, לרבות תצהיר של מר זאב אבלס (להלן – אבלס) – אז משנה למפקח על הבנקים בבנק ישראל – שצורפו לו נספחים ומסמכים רבים. הוגשה חוות-דעת של רואה-החשבון דן בבלי מטעם התובע (המשיב) וחוות-דעת של רואי-החשבון זוהר את זוהר מטעם הנתבעים, ואף חוות-דעת מומחה מטעם בית-המשפט, רואה-החשבון אבנר שנור. נרשמו אלפי עמודי פרוטוקול. הוגשו מסמכים רבים. בפסק-דינו (ת"א (י-ם) 400/89 כונס הנכסים הרשמי כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ נ' זוסמן [30]) קיבל בית-המשפט המחוזי את התביעה. הוא קבע כי הדירקטורים לא עמדו בסטנדרד ההתנהגות הנדרש מדירקטור סביר והתרשלו במילוי תפקידם. זאת, ביחס לשלושה סוגים של פרשיות: האחת, עניינה מתן אשראי ללא ביטחונות נאותים, ובהליך לא תקין, ללקוחות שונים, לרבות ל"בעלי עניין" בבנק ולחברות הקשורות ל"בעלי עניין". השנייה, עניינה חוסר המעש מצד הדירקטורים אשר יצר אווירה של הפקרות בבנק, אשר אפשרה למנהלים למעול בכספי הבנק. השלישית, עניינה התרשלות ביחס להסדר ויסות מניות הבנק. בית-המשפט חייב את הדירקטורים לשאת בנזקי הבנק בכל שלושת סוגי הפרשיות הללו. עם זאת נקבע כי במלוא נזקי הבנק יישאו הדירקטורים רק בפרשות שנתקבל בהן אשראי מהבנק בעת שהם היו בעלי עניין במקבל האשראי. בפרשות אחרות הטיל בית-המשפט על הדירקטורים לשאת באחריות חלקית לנזקי הבנק. החלקיות שקבע בית-המשפט היא זו: בפרשות שבהן התרשלו הדירקטורים במתן אשראי (בלא שהיו בעלי עניין במקבלי האשראי), חלקם הוא מחצית מנזקי הבנק. בפרשות שבהן התרשלו בהקשר של מעילות וגניבות של המנהלים, חלקם היה שליש מנזקי הבנק. על-פי פסיקתו של בית-המשפט (מיום 23.5.1994), הסכומים שהדירקטורים חויבו בהם, נכון ליום מתן פסק-הדין, היו כדלקמן: בוכבינדר, סך של 492,260,681 ש"ח. זוסמן, סך של 514,037,798 ש"ח; נקש, סך של 478,993,069 ש"ח; דוד גאון, סך של 474,610,850 ש"ח; יואל הרצוג, סך של 474,610,850 ש"ח; עיזבון המנוח דוד צפריר, סך של 405,860,635 ש"ח; דן ברזילי, סך של 474,610,850 ש"ח; יעקב הורוביץ,
סך של 24,012,917 ש"ח; נורמן אלן, סך של 485,259,723 ש"ח; ישראל בן נון, סך של 347,066 ש"ח.
--- סוף עמוד 299 ---
ה. הערעורים בפני בית-המשפט העליון
6. שמונה ערעורים הוגשו לבית-משפט זה. ע"א 610/94 (ערעורו של בוכבינדר); ע"א 848/94 (ערעורו של יעקב הורוביץ); ע"א 1989/94 (ערעורו של זוסמן); ע"א 2018/94 (ערעורו של נורמן אלן); ע"א 2021/94 (ערעורם של דוד גאון ויואל הרצוג); ע"א 2022/94 (ערעורו של דן ברזילי); ע"א 2023/94 (ערעורו של ישראל בן נון); ע"א 2044/94 (ערעורו של נקש). על-פי החלטת כבוד הנשיא דאז שמגר (מיום 12.3.1995), אוחד הדיון בערעורים, והוחלט כי בעלי-הדין יגישו את עיקרי טיעוניהם, וכן יגישו תיק מוצגים אחד. בעלי-הדין הגישו את עיקרי טיעוניהם ואת תיק המוצגים המכיל אלפי מסמכים ועמודי פרוטוקול. על-פי החלטה (מיום 22.11.1995) השלימו בעלי-הדין את טיעוניהם בסיכומים בכתב. ביום 25.4.1996 השלימו בעלי-הדין בעל-פה את טיעוניהם בפנינו. להכרעתנו עומדים שני ערעורים בלבד (של בוכבינדר וזוסמן). כך הדבר, משום שיתר המערערים התפשרו עם המשיב, ולפיכך נמחקו ערעוריהם. הפשרה האחרונה הייתה הפשרה בין נקש ובין המשיב, אשר הצדדים הגיעו אליה לאחר שנסתיימה שמיעת הערעור, ופסק-הדין היה בשלבי כתיבה. הם ביקשו כי ניתן תוקף של פסק-דין להסכם הפשרה, ולחלופין כי ערעור נקש יימחק. לאור מורכבות הסכם הפשרה לא ניתן לו תוקף של פסק-דין, אך נעתרנו לבקשתם החלופית, וערעור נקש נמחק (ביום 28.9.1998).
7. הליכי הפשרה של נקש עצרו את כתיבת פסק-הדין וגרמו לעיכוב בכתיבה הן משום שהיה צורך להמתין ולראות אם יש עוד מקום למתן פסק-הדין, הן משום שהיה צורך בשינויים והתאמות עקב הפשרה. לאחר מחיקת ערעור נקש הגיש המשיב (ביום 8.8.2000) בקשה להגדלת סכום העירבון שהופקד בתיק על-ידי זוסמן, שעמד על סך של 150,000 ש"ח. משלא הגיב זוסמן על הבקשה כפי שהוחלט, ניתנה על-ידי הרשם של בית-המשפט העליון (ביום 9.1.2000) החלטה להגדיל את סכום העירבון של זוסמן ל-450,000 ש"ח. כן נקבע בהחלטה כי יש להפקיד את העירבון תוך 45 יום, ולא, יימחק הערעור. זוסמן פנה לרשם בבקשה לבטל את ההחלטה המגדילה את סכום העירבון, אך בקשתו נדחתה (ביום 28.2.2001). משכך, הוא הגיש ערעור על החלטת הרשם המגדילה את סכום העירבון (בש"א 2338/01). הערעור נידון בפני השופט מצא וזה נתן את פסק-דינו ביום 27.8.2001. השופט מצא דחה את הערעור תוך שמירת זכותו של זוסמן להגיש בקשה להפחתת סכום העירבון שבמסגרתה יוכל להעלות כל טענה שיש לו כנגד צדקת הנימוקים שעל יסודם ביקש המשיב להגדיל את העירבון. על-פי זה, הגיש זוסמן
--- סוף עמוד 300 ---
(ביום 13.9.2001) בקשה להפחתת סכום העירבון. הרשם נעתר לבקשה זו בהחלטתו (מיום 9.12.2001) והפחית את סכום העירבון לסך של 240,000 ש"ח (קרן). הליכים רבים וממושכים אלה בעניין העירבון גרמו אף הם לעיכוב נוסף במתן פסק-הדין בערעור העיקרי. משהסתיימו ההליכים האמורים התאפשר המשך כתיבת פסק-הדין בערעור. בטרם המשך הכתיבה זימנתי את הצדדים לישיבת תזכורת בפניי. הישיבה התקיימה ביום 23.5.2002, ובה נכח, על-פי הזמנתי, גם כונס הנכסים הרשמי בעצמו. בישיבה זו הצעתי לצדדים להגיע להסדר מוסכם. הועלו בדיון הצעות שונות, והוחלט כי הצדדים ימסרו את תגובתם, ובהתאם לה נחליט על אופן המשך הטיפול בערעור. הצדדים הודיעו כי לא הגיעו להסדר מוסכם. מכאן פסק-דיננו.
8. המערערים פתחו חזית מחלוקת רחבה עם המשיב. בפתח טענותיהם העמידו המערערים כמה טענות "מקדמיות", שאם תתקבלנה יתייתר הדיון בטענות האחרות. נלך בדרכם של המערערים ונפתח בטענות המקדמיות.
ו. טענות מקדמיות
חליפות דירקטורים
9. זוסמן היה דירקטור בבנק (מאז ינואר 1978). הוא מינה (ביום 16.11.1982) את שטרן – שהיה בעצמו דירקטור – כדירקטור חליף. נטען בפנינו כי עם המינוי נפטר זוסמן מחובותיו כדירקטור, ועל-כן אין להטיל עליו חבות כלשהי בגין הפרת חובותיו כדירקטור. לטענת זוסמן, הוא יוצא ידי חובתו במנותו דירקטור חליף ראוי. לעומת זאת נטען בפנינו מטעם המשיב כי מינוי דירקטור חליף אינו גורע מאחריותו של הדירקטור הממנה, וכי השניים – הדירקטור הממנה והדירקטור החליף – אחראים כלפי החברה. בית-המשפט המחוזי דחה את טענתו של זוסמן. נקבע על-ידיו כי חרף מינוי דירקטור חליף "האחריות הנמשכת והקבועה היא לעולם אחריותו של הדירקטור" (ת"א (י-ם) 400/89 הנ"ל [30], בעמ' 38). האם קביעה זו היא כדין?
10. פקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 (להלן – הפקודה) אינה כוללת כל הוראה באשר לדירקטור חליף. הדין הוא כי חרף שתיקה זו ניתן למנות חליף לדירקטור, ובלבד שתקנון החברה מאפשר זאת. דרך מקובלת למינוי דירקטור חליף היא בהסמכת הדירקטור הקבוע למנות לעצמו חליף, גם אם את הדירקטור הקבוע ממנים בעלי
--- סוף עמוד 301 ---
המניות. עם מינוי החליף רשאי זה האחרון להשתתף בדיוני הדירקטוריון ולמלא את סמכויותיו של הדירקטור הקבוע – הכול כאמור בתקנון. המינוי הוא מעצם טבעו זמני, והוא בא להתגבר על קשיי נוכחות של הדירקטור הקבוע. למותר לציין כי אין במינוי החליף כדי לשחרר את הדירקטור הקבוע מסמכויותיו. הלה נשאר דירקטור בחברה לכל דבר ועניין, ובידו להפסיק בכל עת את תפקודו של החליף.
11. עם מינויו של אדם כדירקטור חליף ניתנים לו הכוחות של דירקטור, וממילא גם החובות הכרוכות בכך. היש בכך כדי לשחרר את הדירקטור הקבוע מחובותיו הוא? התשובה היא בשלילה. מינויו של חליף אינו משחרר את הדירקטור הקבוע מחובותיו הוא. אלה ממשיכות לחול כל עוד סמכויות הדירקטור בידיו של הדירקטור הקבוע. עם זאת במסגרת מילוי חובות אלה יש להביא בחשבון את דבר קיומו של הדירקטור החליף. סעיף 238(ב) לחוק החברות, תשנ"ט-1999 קובע בעניין זה:
"אין במינוי דירקטור חליף כדי לשלול את אחריותו של הדירקטור שלו הוא חליף, והיא תחול בשים לב לנסיבות הענין, לרבות נסיבות מינוי הדירקטור החליף ומשך כהונתו".
דין זה אין בו חידוש. הוא משקף גם את הדין (ההילכתי) אשר שרר שעה שהפקודה עמדה בתוקפה. ודוק, חובתו של הדירקטור הקבוע אינה מתמצית אך בצורך לגלות מיומנות וסבירות במינוי החליף. גם אם החליף הוא ראוי, ממשיכות לחול על הדירקטור הקבוע החובות שתפקיד הדירקטור מטיל עליו. עם זאת בבחינת הגשמתן של חובות אלה הלכה למעשה יש להביא בחשבון את דבר מינויו של החליף.
12. זוסמן העלה בפנינו טענת סף שלפיה מינויו של דירקטור חליף, כשלעצמו, שחרר אותו מכל חובותיו כדירקטור. טענה זו אנו דוחים. כמובן, שעה שנבחן את הטענות בדבר התרשלותו של זוסמן נתחשב בעובדה שלזוסמן מונה דירקטור חליף תוך שנבחן, הלכה למעשה, עד כמה היה בכך כדי לתרום למילוי חובות הדירקטור.
הפטר
13. בטרם ניתן פסק-הדין בבית-המשפט המחוזי, הגיע המשיב להסכם פשרה עם עיזבון המנוח איירה גילדן ז"ל. ההסכם אושר בהחלטת בית-המשפט המחוזי (מיום 12.7.1993), והתביעה נגד העיזבון נמחקה (ביום 12.7.1993). גילדן היה דירקטור
--- סוף עמוד 302 ---
בבנק, והוא חב "יחד ולחוד" עם שאר הדירקטורים בבנק. על רקע זה נטען בפני בית-המשפט המחוזי כי הפשרה עם עיזבונו של גילדן הפטירה את הדירקטורים האחרים מחבותם. טענה זו נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי. על דחייה זו מערער זוסמן בפנינו.
14. נקודת המוצא העקרונית הינה כי הדירקטורים חבים כלפי הבנק בגין הפרת חובת הזהירות המוטלת עליהם כחברי הדירקטוריון "יחד ולחוד" (ראו פיסקה 32 להלן). בחיוב "יחד ולחוד" חל הכלל שלפיו הפטר של הנושה לאחד החייבים מפטיר את החייבים האחרים, "...זולת אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת" (סעיף 55(ג) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). כוונה כזו משתמעת אם הניזוק (הבנק) מעניק למזיק (דירקטור) פטור אישי (ראו ד' פרידמן, נ' כהן "ריבוי חייבים" דיני חיובים – חלק כללי (להלן – פרידמן וכהן [32]), בעמ' 289). פטור אישי יכול ללבוש צורות שונות. אחת מהצורות המקובלות בישראל היא זו של "הסכם שלא לתבוע". כאשר זהו תוכנו של ההסכם, "משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת", ואין באותו הפטר כדי לשחרר את החייבים מחבותם כלפי הניזוק (ראוM. Ben-Porath “Extinction of Cause of Action by Release or Convenant not to Sue” [41]).