71. שקלנו את שתי שיטות חישוב הנזק שהוצעו, על הבעייתיות הכרוכה בכל שיטה ושיטה. עיינו בחוות-דעת של המומחים שהוגשו לבית-משפט קמא. ערכנו חישובים של הפרשי הנזקים בין כל שיטה ושיטה ונוכחנו לדעת כי ההפרש בין שיטות החישוב השונות אינו עולה על 2% מסכום הנזק הכולל. לאחר ששקלנו את כל השיקולים נחה דעתנו כי אין מקום להתערבותנו בחישוב הנזק כפי שנעשה על-ידי בית-משפט קמא תוך הסתמכות על חוות-הדעת של רואי-החשבון בבלי ושנור. דין טענתם של המערערים כנגד שיטת חישוב הנזק אפוא להידחות. הוא הדין ביחס לטענתם כנגד שיטת חישוב הריבית של בית-משפט קמא על יתרות החובה בחשבונות השונים. לא מצאנו לנכון לקבל את טענתם, כי משום שהבנק חדל לגבות ריבית בנקאית במועד תפיסתו על-ידי בנק ישראל (13.8.1985), יש לחשב את הריבית הבנקאית על יתרות החובה עד מועד זה, ולא עד מועד פירוק הבנק (31.10.1987), כפי שנהג בית-המשפט המחוזי.
חלקם של המערערים בנזק
72. מניתוחנו עולה כי כל אחד משני המערערים חב חובת זהירות לבנק והתרשל במילוי חובתו זו. התרשלותם של כל אחד משני המערערים גרמה למלוא הנזק של הבנק. מכאן, שכל אחד משני המערערים אחראי – יחד ולחוד עם שאר הדירקטורים בבנק – לכל נזקי הבנק. הטעם לכך הוא שכל אחד מהמערערים גרם בהתרשלותו לנזקו של הבנק בלי שניתן לזהות בנזק את חלקו של כל אחד המערערים ולפצלו בנפרד מחלקם של שאר הדירקטורים. על-פי גישה זו, היה צריך להטיל את מלוא הנזק על כל אחד מהמערערים באופן שכל אחד מהם יהא אחראי לכל הנזק כלפי הבנק. כל מערער רשאי כמובן לחזור אל חבריו הדירקטורים לשיפוי. יכולת חזרה זו אינה מפחיתה כמובן מהיקף האחריות כלפי הבנק. אין מקום אפוא לקבוע כי לעניין נזקים שנגרמו בפרשות מסוימות יישא כל אחד מהמערערים אך במחצית הנזק, ולעניין נזקים אחרים הוא יישא בשליש מהנזק. דבר זה הוא עניין להשתתפות הפנימית בין הדירקטורים לבין עצמם. אין
--- סוף עמוד 332 ---
הוא עניין לחבותם כלפי הבנק. בית-המשפט המחוזי סטה מגישה זו (ת"א (י-ם) 400/89 [30], בעמ' 172-171). אין לנו צורך לבחון את הנמקתו של בית-המשפט, שכן המשיב לא ערער בפנינו על קביעותיו אלה של בית-המשפט המחוזי. מכיוון שכך אין מקום להתערבותנו בסוגיה זו.
יב. אחריות המערערים בגין הפרת חובת אמונים
73. דירקטור של חברה חב לה חובת אמונים. חובה זו התפתחה במשך השנים על-ידי ההלכה הפסוקה (ראו כהן [43], בעמ' 167). ניתן לה עיגון סטטוטורי בחוק לתיקון פקודת החברות (מס' 4) (אחריות נושאי משרה), תשנ"א-1991. עם חקיקתו של חוק החברות וביטולה (החלקי) של הפקודה נקבעו בחוק החברות הוראות באשר לחובת האמונים של הדירקטור (סעיף 254). חובת האמונים של המערערים שבפנינו נבחנת על-ידי הדין ההילכתי שקדם לתיקון הפקודה. מהי חובה זו, ובמה היא שונה מחובת הזהירות?