76. על פרשת נא"ב עמדנו לעניין אחריות המערערים ברשלנות (ראו פיסקה 60 לעיל). כפי שראינו, דירקטוריון הבנק החליט – לאחר פרוץ משבר ויסות מניות הבנקים – לא להצטרף להסדר שקבעה הממשלה. תחת זאת הוחלט – על דעת המדינה – כי חברת נא"ב היא זו אשר תיטול הלוואה בסכום של 10 מיליון דולר מבנק הפועלים בערבות המדינה ובמתן ביטחונות על-ידי נא"ב. ביטחונות אלה היו מניותיה בבנק. בהחלטה זו – כך קבע בית-המשפט המחוזי – לא היה משום התרשלות, אלא טעות בשיקול-דעת. בית-המשפט לא ראה בכך הפרת חובת אמונים, ובפנינו לא עוררו שאלה
--- סוף עמוד 334 ---
זו, וממילא לא נחווה עליה דעתנו. כפי שראינו, עם בעלי מניותיה של חברת נא"ב נמנו, בין השאר, זוסמן, הלפרין ואוצר חסכון בע"מ, שהייתה בבעלותם של הלפרין, שטרן ובוכבינדר. חברת נא"ב הייתה בעלת מניות בבנק. בהגיע מועד הפירעון לא נפרע החוב על-ידי החייב (חברת נא"ב) אלא על-ידי הבנק בלא שדאג לקבל ביטחונות בנא"ב. ההחלטה על כך נתקבלה, בין השאר, על-ידי שטרן והלפרין, שהיו גם בעלי מניות של חברת נא"ב, ובלא כל אישור של אורגן מוסמך של הבנק. בית-המשפט המחוזי קבע כי המערערים ידעו כי ההלוואה הוחזרה לא על-ידי חברת נא"ב אלא על-ידי הבנק. בהתנהגותם של המערערים בפרשת חברת נא"ב ראה בית-המשפט המחוזי התרשלות במילוי חובתם כדירקטורים בבנק (ראו פיסקה 60 לעיל). כן ראה בכך הפרת חובת אמונים. בית-המשפט המחוזי הדגיש כי "חובת האמון באה לידי ביטוי במספר חובות ספציפיות ובהן החובה שלא להמצא במצב של ניגוד אינטרסים בין טובת המנהל וטובת החברה בכללותה" (ת"א (י-ם) 400/89 [30], בעמ' 55).
77. בית-המשפט המחוזי ניתח את האינטרס של הבנק, מזה, ואת האינטרס של המערערים, מזה, וקבע את פרטי הניגוד שביניהם. אינטרס הבנק היה "...שמי שלקח את הסיכון על עצמו, הוא שיישא בתוצאות – היינו נ.א.ב., ובעלי מניותיה" (שם, בעמ' 56). כן היה זה אינטרס של הבנק, כי אם הוא מממן את החזרת ההלוואה שנטלה חברת נא"ב מבנק הפועלים, יהיו ביטחונות מתאימים למימון זה. לעומת זאת האינטרס של המערערים – זוסמן כבעל מניות בנא"ב ובוכבינדר כבעל מניות באוצר חסכון בע"מ, שהייתה בעלת מניות בחברת נא"ב – היה שחברת נא"ב לא תחזיר את ההלוואה. הטעם לכך הוא, בין השאר, כי רכושה היחיד של חברת נא"ב היו מניותיה בבנק. לו הוטלה חובת החזר ההלוואה עליה, היה הדבר כרוך במימוש הבטוחה שנתנה חברת נא"ב לבנק הפועלים. מימוש זה היה מביא לידי כך שהמערערים היו מאבדים את השליטה בבנק. על בסיס ניתוח זה הגיע בית-המשפט המחוזי למסקנה כי המערערים הפרו את חובת האמון שלהם לבנק, חובה שדרשה מהם שלא להימצא במצב של ניגוד עניינים.