105. על פי המתואר לעיל, מדובר ב"נוהג ומנהג" אשר משקפים פרקטיקה עסקית נוהגת המשרתת אינטרסים משותפים של היצרן והמפיץ, אולם התקיימותו כפופה לנסיבות כל מקרה ומקרה ואין לה תוקף מחייב, בוודאי לא כזה הגובר על הוראות מפורשות בהסכם ובניגוד ללשונו הברורה והחד-משמעית של הסכם ההפצה.
106. יוזכר, כי סעיף "תקופת ההסכם" בהסכמי קיה–קמי, עבר שינויים מהסכם להסכם, מכאן שאין מדובר בנוסח סטנדרטי שנשלף מהמגירה, ולא ניתן לומר כי מדובר בהארכה טכנית פורמלית. זאת ועוד, לא נטען, ובוודאי לא הוכח, שתעשיית הרכב בקוריאה בכלל וקיה בפרט,
--- סוף עמוד 36 ---
אימצו את הנוהג מנהג הנטענים. יתר על כן, אף אם נקבל את הטענה לקיומו של נוהג ומנהג, הרי שבענייננו הייתה לקיה סיבה מוצדקת שלא לחדש את ההתקשרות עם קמי. אין ספק שקיה לא הייתה מרוצה מביצועי קמי ודרך התנהלותה, עניין זה היה ידוע לכל ובראש ובראשונה היה ידוע לקמי. קמי לא הצליחה להשיג במשך 13 שנים יותר מפלח שוק של 1%–1.5%, בעוד שקיה רואה לנגד עיניה את יונדאי, חברת האם הקוריאנית, שמשווקת דגמים דומים, ומצליחה להשיג פלח שוק של למעלה מ-14%. זה כשלעצמו מהווה סיבה מוצדקת לחוסר שביעות רצון. על כך יש להוסיף את המעילה באמונה של קיה בשל תביעות אחריות תרמיתיות שהוגשו על ידי קמי, אשר יצרה מערכת יחסים עכורה (עדות אנוך עמ' 135 לפרוטוקול), עניין שגם הוא היה ידוע היטב לקמי. ועל שני אלו יש להוסיף את התוכנית העסקית לשנת 2008 שהוגשה על ידי קמי, אשר מבהירה הבהר היטב שגם לא קיים אופק לשיפור אלא ההפך. תכנית עסקית זו נשארה בעינה גם לאחר שהובהר על ידי קיה כי הסיכוי להנחה במחיר הוא נמוך (נספח 7 לתצהיר ודאי). משמע, פלח שוק שהיה זניח עד כה יקטן בכשני שלישים נוספים. כל אלו בהחלט מהווים סיבה מוצדקת להפסקת יחסי ההפצה בנסיבות המקרה שלפניי.
107. התנהלות קמי גם היא מלמדת כי בזמן אמת לא סברה שחל נוהג ומנהג על ההתקשרות עם קיה. בחודש אוגוסט 2006 נאמר לקמי כי אין בכוונת קיה להאריך את ההסכם, וכי הוחלט להחליף מפיצה בישראל (סע' 116 לתביעה, עדות אנוך עמ' 172, סע' 38 לתצהיר לוי). לצורך כך, בחודש ספטמבר 2006 הגיעה משלחת קיה לישראל על מנת לאתר מפיצה מחליפה ואף ביקשה את המלצת אנוך לגבי מפיצות פוטנציאליות. קמי שיתפה פעולה והמליצה על אגמון ולובינסקי. על פי טענת התובעות, עצם הטלת ספק בהמשך כינונה של קמי כמפיצה בלעדית של קיה בישראל, באוגוסט 2006, ופתיחת נושא זה כביכול למשא ומתן בין הצדדים, הוא כשלעצמו "מהווה הפרה בוטה של חובותיה של KIA כלפי קמי" (סע' 117 לתביעה). והנה, חרף האמור, התובעות לא העלו כל טענה בנדון באותה עת, לא עמדו על נוהג ומנהג – הארכת זיכיון, ואף שיתפו פעולה עם משלחת קיה שהגיעה לארץ לצורך איתור מפיצה מחליפה. בסופו של תהליך החליטה קיה מטעמיה להאריך את הסכם ההפצה עם קמי לשנה אחת בלבד, הארכה קצרה שלכל הדעות אינה שגרתית. יודגש, שבסעיף 1.2 להסכם ההארכה לשנה, התווסף תנאי שאינו מופיע בהסכמים קודמים, אשר קובע: "עם פקיעת תוקפו של הסכם זה, יראו את המפיץ כמי שלא פחת המוניטין שלו והוא לא יהיה זכאי לדרוש כל פיצוי. כמו כן, המפיץ לא יהיה רשאי ליזום הליכי משפטיים, או תביעות משפטיות כלשהן נגד קיה לשם בקשת פיצויים בנימוקים לפיהם קיה החליטה שלא לחדש או להאריך את תקופת הסכם ההפצה עם פקיעת תוקפה של תקופת ההארכה הנקובה בסעיף 1.1 להסכם זה". עוד התווסף מזכר הבנות אשר מתערב בניהול קמי, מהלך נוסף בלתי שגרתי. כל אלו היוו תמרור אזהרה אדום לקמי, ולמעשה אמירה מפורשת שאין בכוונת קיה להאריך עוד את ההסכם באופן אוטומטי. גם באותה עת קמי לא הביעה מחאה.