117. גיל אגמון, אשר הוזמן להעיד מטעם התובעות, בעל ניסיון של שלושים שנה בתחום, והוא גם היחיד שטוען כי הציע לקמי תשלום סכום של 30,000,000 דולר, ככל ויקבל את זכויות ההפצה של קיה, ובכפוף להסכמת יצרניות מאזדה ופורד. לא קיימת ראיה כי מועמדת אחרת הציעה תשלום כלשהו. הטענה (סע' 13 ו-58 לתצהיר לוי), כי בנוסף לדלק מוטורס, גם כלמוביל, יוניון מוטורס ולובינסקי הציעו לרכוש את זכויות ההפצה מקמי לא הוכחה. לוי מאשר שאף אחד מהם לא נתן לו הצעה בכתב (עמ' 480 לפרוטוקול). בפנייתו של לוי לקיה (נספח 49 לתצהירו) לא הוזכר כי הוצע לו תשלום, מה גם שניתן היה להזמין לעדות את נציגי החברות הללו בנקל. העובדה שאגמון בלבד הוזמן לעדות מדברת בעד עצמה.
118. הצעת אגמון, אשר על פי נוסחה נחזית מזמן אמת (סוף 2006), נכתבה למעשה בדיעבד ביום 10.12.07, כשנה ושלושה חודשים לאחר שמשלחת קיה נפגשה עמו בספטמבר 2006, ולאחר שכבר היה ברור שדלק מוטורס לא תקבל את זכות ההפצה של רכבי קיה בישראל (עמ' 1076– 1077 לפרוטוקול). אגמון העיד כי יקי אנוך, מנכ"ל התובעות באותה עת, התקשר אליו בחודש ספטמבר 2006 והודיע לו שמשלחת קיה נמצאת בארץ, מחפשת מפיצה מחליפה ומבקשת
--- סוף עמוד 40 ---
להיפגש עמו וגם עם אחרים. התובעות ואגמון טוענים שמדובר בהצעה אותנטית, המשקפת כוונה אמיתית לשלם ללוי את הסך של 30 מיליון דולר, אם תקבל דלק מוטורס את זכויות ההפצה של קיה. הנתבעים טוענים מאידך כי מדובר במסמך שהוכן לפי בקשתו של לוי לצורך דרישת הפיצוי. שאלה זו אינה דורשת הכרעה בענייננו. לצורך העניין, גם אם נניח כי אכן היה בכוונת אגמון לשלם ללוי את הסך של 30 מיליון דולר (בכפוף להסכמת פורד ומאזדה), מה שחשוב לענייננו הוא מהות התשלום, עליו ניתן ללמוד מהסברו של אגמון על דרך חישוב הסכום שהיה מוכן לטענתו לשלם ללוי – האם מדובר במנהג ונוהג או שמא, מפגש אינטרסים עסקיים, שאינו קיים בנסיבות הענקת זכויות ההפצה של קיה לטלקאר.
119. מן הראוי לפיכך לעמוד על עדותו של אגמון אשר לאופן הערכת הסכום שהציע ללוי. ראשית עמד אגמון על כך שהזיכיון שייך ליצרן ולא למפיץ (עמ' 1040, 1030 לפרוטוקול). לגבי שווי הפיצוי העיד: "ופה כדאי שתחדדו את העניין, כי לשני הצדדים צריך להבין את המטריה, ולמה לפעמים עיסקה שווה ליבואן רכב מסוים כסף, וליבואן רכב אחר פחות כסף או לא שווה כסף או לא צריך לשלם בעדה, אין חוקיות בדברים האלה" (עמ' 1032 לפרוטוקול). אגמון הביא כדוגמה את התשלום בסך 235 מיליון ₪ ששילמה דלק מוטורס בעסקת רכישת קמור אשר ייבאה את מכוניות BMW ומיני, ולדבריו (עמ' 1034) "אין אדם במדינת ישראל שיש לו היגיון כלכלי והיה משלם 40. ואת זה צריך להבין, כי כ-Stand-alone business אין מצב עלי אדמות שהעסק הזה לאורך שנים ירוויח כסף. ולכן לדלק מוטורס בראייתה שיש פה סינרגיות של עשרות מיליוני [ש]קלים בשנה, סינרגיות תפעוליות, חיסכון בהוצאות, כל המשוואה היא אחרת לגמרי. אם הייתי צריך לקחת את KIA באותם ימים לעסק נפרד, אין מצב שהייתי משלם או מציע לשלם את מה שהצעתי לשלם [...]"; "כשאנחנו באים לדבר על שווי של KIA באותם ימים, [כ]שאנחנו באים לדבר על שווי של BMW, כשאנחנו באים לדבר על שווי של פורד אז שבקושי מכרה פה גלגל, פה זה כברAt the eyes of the beholder , זה השאלה מי הרוכש, שאלה אם הוא יכול לעשות סינרגיה מלאה, השאלה אם היצרנים יתנו לו לעשות סינרגיה מלאה, רק השאלה הזאת יכולה לקבוע האם העסק שווה או לא שווה. יצרן מתעקש [על] מערכת נפרדת, [ה]שווי יורד דרמטית. יצרן מוכן למיזוג, [ה]שווי עולה. לכן אין יכולת להגיד מה השווי של העסק, מה שהוא שווה לי, לא בטוח שהוא שווה לאחר" (עמ' 1035 לפרוטוקול). ושוב מסביר "לשלב את זה בעסקים שלנו, זה חיסכון בסינרגיה שאני בשנתיים, שלוש גג אני אקבל אותו, ולכן מצבי שונה מכל מצב אחר"..."וגם אם לא, להודות בזה זה קשה" (עמ' 1038 לפרוטוקול). לדבריו, ידע שיסתדר "ואם זה יקרה עוד 10 שנים, אז לא קרה שום דבר... כי קיה בתוך דלק מוטורס לא יכולה לגרום הפסד" (עמ' 1092–1093, 1074). אגמון, אשר הצעתו מבטאת את "השווי" עבור דלק מוטורס, מאשר כי "שווי" זה עבורו בוודאי אינו זהה לשווי עבור טלקאר מבחינת הגודל, ולמישהו מבחוץ זה בטח לא היה שווה לשלם אגורה (פרוטוקול עמ' 1061).