120. לשאלה אם המפיץ החדש צריך לפצות את המפיץ היוצא, השיב: "אתה שואל אותי שאלה בפן הערכי, אני מסרב לענות. ובפן הפורמליסטי ברור לחלוטין שהיצרן הפסיק (את ההתקשרות
--- סוף עמוד 41 ---
עם המפיץ הקודם צ.צ.) ולכאורה התחיל מחדש. בפן הערכי נתתי את התשובה שלי במכתב, זה כל אחד ומחשבותיו הוא" (עמ' 1058 לפרוטוקול); ובהמשך, "[...] הרי הזיכיון הוא של היצרן, אתה לא יכול לרכוש אותו [...]"; "פורמלית ברור לחלוטין, שאם מישהו הפסיק ונתן למישהו, אתה יכול להגיד – היצרן לא חייב פורמלית, אז גם אני לא חייב פורמלית" (עמ' 1059). אגמון מאשר שזכותו של יצרן שלא לבחור במפיץ שהומלץ על ידי המפיץ הקודם, גם משלחת קיה הודיעה לו שזכויות ההפצה אינן למכירה, ולמרות זאת אמר שישלם ללוי. התחושה שלו היא שהיה צריך לשלם.
121. יתכן שעבור אגמון מדובר בעניין ערכי כלפי מי שהמליץ עליו בפני היצרן, אבל סבורתני שלא רק. להמלצה זו יש ערך כספי. הצעה לשלם למפיצה היוצאת נובעת משיקולים עסקיים כלכליים טהורים, תוצר של משולש אינטרסים: המועמדות המתחרות – המפיץ היוצא – היצרן. כל אחת מהמתחרות בעלת אינטרס לקבל את זכויות ההפצה ומעריכה סובייקטיבית את הסכום ש"שווה לה" לשלם למפיץ היוצא על מנת לשבות את ליבו, או יותר נכון את כיסו (הוא ה"פיצוי"), כדי שזה ימליץ עליה לפני היצרן. האינטרס של היצרן לבצע מעבר תפעולי חלק, וידוע לו כי אם יקבל את המלצת המפיץ היוצא, הוא אכן לא יערים קשיים. לוי כתב זאת בהודעת דוא"ל ששלח לפארק ביום 9.12.07 (נספח 49 לתצהירו), שבו הוא מתרה בקיה לשלוח את נציגיה לישראל על מנת לשאת ולתת עם מפיצי מכוניות אשר פנו אליו (דלק, כלמוביל, יוניון מוטורס ודוד לובינסקי), על מנת להבטיח "מעבר תפעולי חלק", בשיתוף פעולה ובהסכמתו המלאה, שאם לא כן קיה תשא במלוא ההפסדים שייגרמו לקמי. משמע, מדובר במחיר עבור מעבר תפעולי חלק, אותו תשלם המועמדת למפיץ היוצא על מנת שהוא ימליץ עליה ויאפשר מעבר כזה.
122. גם אגמון אישר זאת בין השיטין; ראשית, העיד "אני חוזר למנהג ונוהג. מעטים המקרים שבהם בהתנהגות יצרן, גם יצרן רוצה Transmissiom יותר חלק, ובד"כ יש תשלום" (עמ' 1060 לפרוטוקול). שנית, על פי עדות אגמון, דלק מוטורס רכשה את זכויות ההפצה של פורד בסוף שנת 1999, ולאחר שהיבואן היה "על תנאי" 12 שנים והתפטר, תמורת 14,000,000 דולר (לא הוצג הסכם ועל כן לא ברור בגין מה שולם הסכום הנ"ל). לשאלה: "אוקי כשאתה אומר שממילא היו לוקחים לו את זה כנראה", משיב "כן, אבל לא בטוח שאנחנו היינו מקבלים את זה". ובהמשך "הערכנו שכן, אבל זה לא משנה את הסיכונים. הסיכונים שלי אני עושה עם עצמי בד"כ" (עמ' 1031 לפרוטוקול). משמע – התשלום נועד להבטיח שהוא – דלק מוטורס – יקבל את זכויות ההפצה ולא אחר. על פי עדות לוי, אגמון גילה התעניינות רבה (עמ' 485 לפרוטוקול). בפועל, גם אגמון אינו נוקב ב'הצעתו' במילה "פיצוי" או "ערך כלכלי" או "ערך זיכיון". כל שכתב הוא "הריני לאשר שדלק מוטורס תסכים לשלם 30 מיליון $ (שלושים מיליון דולר) לחברתך במידה ויוענק לדלק מוטורס זיכיון קיה למדינת ישראל" (נספח 13 לתצהיר לוי). בצדק נאמר מפיו שהזכויות ההפצה שייכות ליצרן.