155. דומה כי אין צורך להאריך ולדון בעניין טענת ההשתק השיפוטי שכן גם לטענת לוי, נוהג ומנהג – הארכת זיכיון אינם מחייבים כאשר קיימת סיבה מוצדקת לאי-הארכה – "אי הארכת חוזה הפצה בלי סיבה מוצדקת, כמוה כהפרת הסכם" (סעיף 29 לתביעתו) (הדגשה שלי – צ.צ.) – ובענייננו נמצא כי קיימת סיבה מוצדקת מנקודת ראותה של קיה. לעומת זאת, לא הוכח כי לדייהו הייתה סיבה מוצדקת בעטיה של טלקאר. יתר על כן, סעיף 23 להסכם ההפצה בין דייהו לטלקאר (נספחים 2–3 לתצהיר אונגר) מונה אירועים המאפשרים את סיום הסכם ההפצה, ואין הוא כולל אפשרות לסיומו במקרה של מכירה או מיזוג של היצרן.
--- סוף עמוד 51 ---
156. למעלה מן הצורך ייאמר, כי טלקאר אכן טענה בתביעת דייהו לקיומו של נוהג ומנהג לפיו תקופת הפצת רכב הקבועה בהסכם היא טכנית בלבד ועל פי אותו נוהג ומנהג חוזי ההפצה מתחדשים מאליהם לתקופות נוספות (סע' 5.3 לתביעת דייהו), אלא שעל התובעות מוטל הנטל להוכיח כי מדובר בנסיבות זהות או דומות. בעניין זה נטען על ידי טלקאר כי ההסכם שבינה לבין דייהו, מתחדש אוטומטית, אינו מוגבל בזמן וניתן לעדכון אחת לשלוש שנים, כך שהוא "תואם לחלוטין את הנוהג והמנהג" (סע' 5.3.4 לתביעת דייהו). כן נטען כי הסכם ההפצה בוטל שלא כדין ובניגוד להסכם (סעיף 5.4 לתביעת דייהו). על יסוד טענה זו הגישה טלקאר בקשה לצו מניעה האוסר שינוי מצב קיים – היינו המשך הפצת כלי רכב מתוצרת דייהו על ידי טלקאר. לטענת טלקאר יצרנית כלי הרכב דייהו הייתה מרוצה ממנה, וזכויות ההפצה ניטלו ממנה אף בטרם הגיע מועד ההארכה, ובעת שהחזיקה בהסכם הפצה תקף. לעומת זאת בענייננו, נוסח החוזה שונה לחלוטין, על פיו הסכם ההפצה עם קמי פקע אוטומטית (כך על פי נוסח ההסכם), ועל כן הזכות לא ניטלה מקמי אלא פקעה. מה גם שקמי, שהייתה מודעת להחלטת קיה להחליף מפיצה לפחות מאז אוגוסט 2006, לא הביעה מחאה, ואף המליצה בפני קיה על מפיצות מחליפות. קמי לא הביעה מחאה גם כאשר הוצעה לה הארכה בת שנה אחת בלבד בתנאים, שחורגת מסטנדרט הארכה אוטומטי כל שלוש שנים, וגם במכתב לוי, שנשלח כחודש לאחר שהודע לקמי כי ההסכם לא יוארך יותר, לא נטען דבר בעניין נוהג ומנהג – הארכת זיכיון, או נוהג ומנהג – פיצוי.
לעניין נוהג ומנהג – פיצוי, יצוין כי טלקאר כלל לא הזכירה זאת בתביעת דייהו וטענת התובעות להשתק נסמכת על האמור בחוות דעת חשבונאית שהוגשה על ידי רו"ח מטעמה של טלקאר בגדר התביעה. לעניין זה יוער, כי בפרטי השכלתו וניסיונו של רו"ח רן בן אור אין כל אינדיקציה למומחיות בעניין נוהג ומנהג בתחום הרכב, ואין לדעת מאין נדלו הפרטים המופיעים בסעיף 5 לפרק "עיקרי הדברים" בחוות הדעת, ועד כמה הם משקפים את העובדות כהווייתן. אינני סבורה כי ניתן לבסס על האמור בחוות הדעת זו טענה להשתק שיפוטי. מכל מקום, גם חוות דעת זו עוסקת בנסיבות מסוימות של נטילת זכויות הפצה שהיו בתוקף, ובוטלו חרף קיומו של הסכם הפצה תקף, זאת אך בשל מכירת דייהו ליצרן אחר ולא בגלל חוסר שביעות רצון מביצועי טלקאר (עניין דייהו). לעומת זאת בענייננו כאמור ההסכם ההפצה פקע אוטומטית, ולא הוארך בשל חוסר שביעות רצון והסיבות הנוספות כפי שפורטו.