אינני מוצאת לנכון להידרש לחוות הדעת על כל שלושת הנושאים שבהם היא עוסקת, לאחר שנמצא לדחות את כל עילות התביעה. חוות הדעת מבוססת על מספר הנחות יסוד עובדתיות שנמסרו לרו"ח פרלמן על ידי התובעות כגון – הטענה כי קיה הודיעה על אי-חידוש הסכם
--- סוף עמוד 57 ---
ההפצה בניגוד להתחייבויותיה בעל פה; על קיומו של מנהג ונוהג מחייב שהופר בנסיבות שבענייננו; הנתבעים הם שגרמו להפרת ההסכם בין קיה לקמי; הנתבעים הם שגרמו להפסדים שנגרמו לקמי בשנים 2004–2007 (פרק ב לחווה"ד). טענות עובדתיות אלו נדחו על ידי. טענת התובעות כי הנתבעים גרמו להפרת ההסכם בין קיה לקמי, נדחתה. נקבע כי הנתבעים לא גרמו להפסדי קמי בשנים 2004–2007. כן קבעתי כי ההסכם בין קיה לקמי לא הופר, לא על פי הדין הקוריאני ואף לא על פי הדין הישראלי.
רו"ח פרלמן התבקש על ידי התובעות להכין את חוות דעתו בהתבסס על אותה מתודולוגיה שעמדה בבסיס חוות הדעת של רו"ח רן בן אור ממשרד סוארי, שהוגשה מטעם טלקאר בתביעת דייהו. מדובר בשתי תביעות שונות, נטען שנסיבותיהן שונות, תביעת דייהו לא התבררה, ועל כן נסיבותיה לא התבררו וגם חוות הדעת החשבונאית שהוגשה שם לא עמדה למבחן בית המשפט.
בנוסף יצוין, כי השאלה מה היו ההכנסות והוצאות של טלקאר מקבלת זכויות ההפצה בינואר 2008 ועד שנת 2014 אינה רלוונטית כלל לענייננו שכן אלו תלויים בהשקעות טלקאר וכישוריה. ואילו השאלה מה היא תרומתה של קמי (אם קיימת) למימוש פוטנציאל הפצת רכבי קיה בישראל מינואר 2008 לא נבדקה על ידי המומחה, ולדבריו אין בידיו האמצעים להעריך זאת (עמ' 904–905 לפרוטוקול).
תביעת סמלת
172. עילת התביעה של סמלת המפורטת בסעיף 238 לתביעה נזנחה בסיכומי התובעות ועל כן לא נמצא להידרש לטענות הנטענות בעניין זה בכתב התביעה.
משכך יש לחייב את הנתבעים בפיצוי התובעות מכוח עוולת גרם הפרת חוזה.
תביעת לוי – סיכום
173. התביעה מבוססת על שתי טענות עיקריות: האחת, קיה הפרה את הסכם ההפצה אשר נכרת בין קיה לקמי, והשנייה, הנתבעים גרמו לקיה להפר את ההסכם באמצעות שידול, שוחד, קנוניה וקשר מושחת עם בכירים בקיה. משכך, יש לטענת התובעות, לחייב את הנתבעים בפיצוי התובעות מכוח עוולת גרם הפרת חוזה.
חלק הארי בתביעת לוי הוקדש לטענות המייחסות לנתבעים שידול, שוחד וקנוניה עם בכירים בקיה על מנת לגזול מקמי את זכויות ההפצה. התובענה, אשר הוגשה במקורה בשנת 2008, חסרה כל תשתית עובדתית וראייתית בעניין זה. רק בשנת 2011 הוחלט על ידי התובעות לשפר את התשתית הראייתית בתיק, ולשם כך הושגו על ידיהן מסמכים תוך פריצה למחשבי יאנג ודה וואי (ראו פסק הדין בתביעת אונגר להלן). על בסיס זה הוגש כתב תביעה מתוקן אשר הרחיב את הטיעון העובדתי וכלל גם חלק ממסמכים אלו, אלא שבסופו של יום הם לא סייעו בידי התובעות לבסס את טענותיהן. טענות אלו נדחות.