ש. היה משרד שהשארת אותו למחליף שלך ואמנון לא הגיע לשם, המשרד ענק.
ת. לא ענק, גדול.
ש. אמנון לא הגיע למגירה הנכונה.
ת. לא. אני מפנה אותך למקומות שסימנתי בכתב יד כל מיני סוגיות שעלו לבירור בינינו. הדגשתי. זה בתצהיר. את יכולה לראות סעיף 12, עלתה סוגיה האם היא יכולה לעשות אירועים שלא שייכים למכון, אז עלתה הסוגיה ואני הדגשתי את הנושא.
ש. מה זה אומר הסימון הזה. אני מבקשת לדלג על ההערה הזאת.
ת. החוזה היה בשידה לידי.
ש. אני אומרת לך שאם אמנון ישב בכיסא שלך ולידו הייתה השידה, אין סיכוי שלא מצא את זה. אני גם אומרת שהוא היה אצלך בבית.
ת. ממש לא" (החל מש' 33 בעמ' 85 ועד ש' 13 בעמ' 86 לפר').
מעדותו של צביקה עולה כי אכן הוא שאיתר את העתק ההסכם כאשר ביקר את אמנון במשרדו לשעבר. צביקה מבהיר כי מדובר במשרד גדול (גם אם לא ענק) וכי הוא עצמו ידע היכן מונח ההסכם.
עוד מבהיר צביקה כי ההסכם עם סמדר לא עמד בראש מעייניו וניתן לומר כי מדובר בחלק שולי בעבודתו (עמ' 82, ש' 3-7 לפר'), ותפקידו היה לדאוג לאינטרסים של המכון ולא לחשב את השיקולים הכלכליים של סמדר. כן הוא מבהיר כי שיקולי הכדאיות הכלכלית של הפעלת המסעדה היו אמורים להישקל ע"י סמדר ולא על ידו (עמ' 81, ש' 8-18 לפר').
צביקה מדגיש שהוא יעץ לסמדר, אבל מעולם לא הכריח אותה או כפה עליה דבר, לבד ממחירים של מנות מסויימות שלגביהן כופה המכון את המחירים, כדלקמן:
--- סוף עמוד 19 ---
ש. וקוראים לזה תפריט כפוי.
ת. לא ממש לא, חלק מהתפריט בעיקר תפריט ההזמנות הוא במחירים קבועים, אבל מגוון התפריט האחר שמוגש בקפיטריה בצורה שגרתית נקבע ע"י סמדר.
ש. הייתה שם מנה מיוחדת שנקראת ספיישל, לדברי התובעת היא ביקשה ממך לעלות את מחיר המנה ותשובתך הייתה תשאירי אותה במחיר שקבענו הסטנדרטי, המכות תספק לך את הרווחיות, אנשים יאבו את המנה ויהיה לה הרבה כסף, זוכר את הדג סלמון.
ת. אני זוכר שהיו לנו דיונים על מחירי המנות. היא הייתה צריכה להתחרות בעסקים אחרים ולכן זה היה בגדר עצות שלי.
ש. עצות שהמחיר בסוף נשאר שאתה קבעת/הכתבת.
ת. אני לא קבעתי ולא הכתבתי, אני ייעצתי" (עמ' 82, ש' 11-20 לפר').
דומה כי מכון שמעוניין לסבסד את הארוחות לתלמידיו, עובדיו ומבקרי המכון, רשאי בהחלט לקבוע כי מחירן של מנות מסויימות לא יעלה על המוסכם עם המפעיל. זאת, במיוחד כאשר הדברים הועלו מראש בהסכם בין שני הצדדים ובשים לב לכך שכפי שמסביר צביקה, אין מדובר בכל התפריט אלא רק בחלקו. לאמור לעיל יש להוסיף שהגם שמדובר בסיכום עסקי, הרי שהרציונל הוא שכאשר המכון מממן למפעיל את השירותים השונים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הרי שהוא רשאי לדרוש דרישות מעין אלו. צביקה מדגיש בחקירתו שאלו התנאים שנהגו גם מול מפעילים אחרים שלא שילמו דמי שכירות למכון (עמ' 82, ש' 9 לפר'). צביקה נשאל בעדותו כיצד הוא טוען כי מפעילים נוספים לא שילמו באותה עת דמי שכירות למכון בגין מסעדותיהם, והוא משיב כי בירר העניין מול מכון ויצמן (עמ' 82, ש' 30 לפר'). צביקה ממשיך ומפרט כי לא ידוע לו שלאחר החתימה חוייב איזשהו מפעיל בדמי שיכורת ומכל מקום, הוא לא מצא לשנות עניין ההסכם בדבר ויתור על דמי שכירות וקביעת תעריפים למוצרים שונים בתפריט אל מול סמדר.
צביקה מפנה בעדותו את שימת הלב לסימונים שסימן על גבי ההסכם, בסעיפים 12.1, 12.2 ו-14.1, ומבהיר כי במהלך הפגישה בינו לבין סמדר עלתה, למשל, השאלה האם סמדר רשאית לערוך אירועים שלא קשורים למכון דווידסון וצביקה הבהיר לסמדר והדגיש את התשובה המופיעה על גבי ההסכם, (בסיפת סע' 12.2) ולפיה המפעיל (סמדר) אינו רשאי "לא לקיים ולא לאפשר לאחרים לקיים בקפטריה אירועים כלשהם".
כן הודגש הקטע הבא (בסיפת סע' 12.1) שעניינו בשימוש בשם המכון ע"י המפעיל (סמדר), כדלקמן: