127. בהמשך (בעמ' 30 לפר') מסתבכת סמדר בעדותה: סמדר טוענת שלא היה ברור לה שהיא יוצאת מהעסק, והיא אינה משכילה להבהיר כיצד הדברים מתיישבים עם תכתובת דואר אלקטרוני שלה עצמה מחודש מאי 2016 שהתובעים מודיעים כי הם סוגרים את העסק.
128. ביום 11.9.16 קיבלה סמדר ממכון דווידסון הודעה בדבר סיום ההתקשרות ואילו ביום 15.9.16 קיבלה הודעה שעליה לבוא לפנות את הציוד. משכך עולה השאלה כיצד סמדר יכולה לטעון שהיא לא הבינה שעליה לפנות את הציוד. סמדר לא משיבה תשובה ברורה לשאלת ביהמ"ש בעניין, בעמ' 31 לפר'. סמדר מודה שיתכן שגם כעסה ולכן לא הגיבה להודעה בעניין (עמ' 31, ש' 33 לפר').
129. לדברי סמדר התוודעה לנושא הפריצה ביום 9.9.16 (עמ' 29, ש' 31-32 לפר'). והנה, התלונה בדבר הפריצה מוגשת רק ביום 27.10.16, כחודש וחצי לאחר מכן (עמ' 21, ש' 8 לפר'). תשובתה בעניין אינה ברורה: לטענתה היו לה ציודים נוספים. היא גם איננה מודעת לכך שחלק מהציוד שלה מאוחסן עדיין אצל הנתבעים (עמ' 32, ש' 14-17 לפר'), למרות שזה נכתב בכתבי בי הדין של הנתבעים. מכל מקום, מהתנהלותה של סמדר ומהתנהלות התובעים עולה כי הציוד לא באמת עניין אותם. בהקשר זה נתתי דעתי לטענת יחיאל במסגרת הסיכומים בעל פה, כי אין לו כל עניין לאסוף את הציוד המוגדר על ידו כזבל והוא משחרר את מכון דווידסון מלאחסנו (עמ' 119, ש' 29-31 לפר'). כל זאת, מבלי לבדוק את הציוד ומבלי לנסות להצילו וחרף טענת הנתבעים כי הציוד נשמר היטב. אין זאת, אלא שגם התלונה למשטרה בעניין הוגשה לא בשל רצון אמיתי לבחון מיהו הגורם שפרץ כביכול לעסקם של התובעים שלא כדין, אלא משיקולים טקטיים של ניהול המערכה על הפיצוי ועל התביעה המתרקמת של התובעים כנגד הנתבעים.
130. כמו כן, סמדר מודה שבמהלך השנים חלק מהציוד היה בחצר ולא בתוך הקפה, כאשר בו בזמן מתלוננת על כך שלא מתייחסים יפה לציוד שלה. לטענתה, זהו ציוד לאירועים, הגם שלא משתמשים בו תמיד.
--- סוף עמוד 42 ---
131. למעשה סמדר מודה בחצי פה שהחליטה כבר בתחילת שנת 2016 כי בדעתה למכור את העסק, אבל היא מתחמקת מלהודות בכך במפורש:
"ש. בינואר 2016 הגעת למסקנה שאת רוצה להפסיק לנהל את בית הקפה והתחלת משא ומתן עם מפעילים חלופיים. נכון?
ת. לא. כן באתי במגע עם חלופיים, כן ניסיתי להציל את בית הקפה שלי אבל לא הגעתי למסקנה כמו שאת אומרת שבית הקפה לא שווה, צריך לסגור.
ש. חוזרת על השאלה.