33. בית המשפט העליון קבע בפסק דינו בין היתר:
"המקרה שבפנינו הפוך מעניין ארבוס, באשר מונסנגו לא שילמו את התמורה החוזית בעקבות אי קיום החיוב על ידי מכביאן (החיוב לחתום על מסמכים שיאפשרו למונסנגו ליטול הלוואה). אך למרות השוני מעניין ארבוס, הרי שניתן להקיש משם למקרה שבפנינו. הקונה-הנפגע בעניין ארבוס לא היה זכאי לקבל הן פיצוי בגין דמי השכירות שנאלץ לשלם עבור דירה חלופית לתקופת הביניים עד לקבלת הדירה והן פיצוי בדמות הריבית שהפסיד עקב הקדמת התשלום (או השבה של טובת ההנאה שהפיק המוכר-המפר מכך שהכסף שולם לו לפני המועד), אלא רק אחד מהסעדים על פי בחירתו. המדובר בסעדים חלופיים אך לא מצטברים, שאם לא כן נמצאנו מעניקים כפל פיצוי ...... על אחת כמה וכמה שמכביאן, שהוא המוכר-המפר במקרה דנן, אינו זכאי לקבל הן ריבית והן דמי שכירות ראויים."
ומזוית נוספת: אכיפת החוזה נועדה להציב את מונסנגו במצב בו היה אילו קוים החוזה במועדו. לכן, עלינו לחזור אחורה בזמן, ולהתאים את החיובים בין הצדדים. לשם כך, עלינו להציב את הצדדים בנקודת הזמן ביום 15.9.02, שאז היה אמור מכביאן לחתום על טופס התחייבות לרישום משכנתא, ואז היה הבנק מעביר את הסך של 170,000 דולר מכיסו הימני (כהלוואה למונסנגו) לכיסו השמאלי (לסילוק המשכנתאות הרובצות על הדירה בשל ההלוואה שנטל מכביאן) והעסקה הייתה מגיעה לכלל סיום. במצב דברים זה, יש לראות את מכביאן כמי שהכניס לכיסו הסך של 170,000 דולר על פי השער היציג ביום 15.9.02 ואת מונסנגו כבעלים של דירה שנרכשה ביום 15.9.02 בסכום מופחת של 170,000 דולר בשל הצורך להשקיע בשיפוץ הדירה. נקודת מבט זו מאפשרת לנו "לנטרל" חלק מהמרכיבים שצויינו לעיל....... אמנם ייתכנו מקרים בהם נכון וראוי יהיה להתנות את האכיפה בתשלום הערך הריאלי של הנכס (ערכו בשוק בעת האכיפה), והצעה ברוח זו אף הועלתה על ידינו במהלך הדיונים, אך בסופו של יום סברנו כי במקרה דנן יש להסתפק בשערוך התמורה, וזאת בהתחשב במכלול הנסיבות של המקרה ובכך שהדירה שופצה על ידי מונסגו-הקונים. שער הדולר ירד במהלך השנים, אך כפי שנקבע בפסק הדין, התשלום יבוצע על פי השער היציג של הדולר ביום 15.9.02. הכסף שלא שולם במועד איבד מערכו עם עליית המדד, אך כפי שנקבע בפסק הדין התשלום יהא צמוד למדד. מאחר שהכסף לא שולם במועדו, נבצר ממכביאן לעשות בו שימוש, ובשל כך נקבע בפסק הדין כי הוא זכאי גם לריבית. הריבית משקפת את השימוש שיכול היה מכביאן לעשות בכסף, ואין נפקא מינה אם התכוון להשתמש בו לתשלום דמי שכירות עבור דירה בה התגורר, או כדי לפרוע את התשלומים השוטפים של יתרת הלוואת המשכנתא שנטל, או לכל צורך אחר. וככלל, חזקה על אדם המחזיק בכסף כי הוא עושה בו שימוש ....(במאמר מוסגר: אילו מכביאן היה הצד הנפגע, ייתכן שהיה מקום במסגרת צפיות הנזק בסעיף 10 לחוק התרופות, להתחשב בשאלה מה התעתד לעשות עם הכסף). אך אם בנוסף לתמורה המוצמדת בצירוף ריבית יחוייבו מונסנגו גם בתשלום דמי שימוש ראויים, יוצא כי מכביאן-המפר אפילו שִיפר את מצבו עקב הפרת החוזה, ותוצאה זו, שחוטא יוצא נשכר, קשה להלום.
אציג את הדברים מאותה זוית אך באופן אחר. אילו היה נקבע כי מונסנגו-הקונים הם שהפרו את ההסכם, הרי שמכביאן כמוכר-נפגע יכול היה לבחור בין ביטול החוזה ובין אכיפה. אם היה בוחר בביטול, היה זכאי להשבת הדירה ולקבלת דמי שימוש ראויים, אך לא היה זכאי לקבל גם ריבית על הכסף שלא קיבל במועד. אילו היה בוחר באכיפה – מה שאינו סביר בשוק נדל"ן עולה – היה זכאי לקבל את התמורה המוסכמת בצירוף ריבית המשקפת פיצוי על כך שלא קיבל את התמורה במועד, אך לא היה זכאי לקבל גם דמי שימוש ראויים (ואיני מתייחס לפיצויים מוסכמים שאם נקבעו בחוזה זכאי המוכר-הנפגע לקבלם בין במסגרת תרופת הביטול ובין במסגרת תרופת האכיפה). לאותה מסקנה אנו מגיעים מנקודת המבט של מונסנגו. בהנחה שמונסנגו היו משלמים את הסכום של 170,000 דולר מהון עצמי שלהם, הרי שהחל מתאריך זה הם "נפרדו" מסכום זה ואין באפשרותם להפיק ממנו ריבית, אך מנגד, הם רכשו דירה וחסכו לעצמם דמי שכירות. לכן אין לחייב אותם הן בתשלום ריבית והן בתשלום דמי שכירות ראויים. העובדה שמונסנגו היו אמורים לממן את תמורת הדירה בהלוואה שנטלו, אינה מעלה ואינה מורידה, באשר תשלומי המשכנתא השוטפים שהיו צריכים לשלם, הם חלף הריבית שהייתה נשללת ממונסנגו אילו היו מממנים את רכישת הדירה מהון עצמי. סיכומו של דבר, שאין מקום לחייב את מונסנגו הן בתשלום התמורה המשוערכת (שער דולר דאז+הצמדה+ריבית) והן בתשלום דמי שימוש ראויים"
34. את פסק דין מונסנגו יש לפרש על פי נסיבותיו, בפסק דין מונסנגו, נקבע כי המוכר הוא זה שהפר את ההסכם בזאת שסירב לחתום על מסמכי המשכנתא ובכך טירפד את יכולתם של מונסנגו לקבל משכנתא ולשלם את יתרת התמורה.
35. בפסק דין מונסנגו נקבע כי הקונה, מונסנגו החזיק בדירה כדין חרף אי תשלום יתרת התמורה.
36. במקרה שלפנינו הנסיבות שונות בתכלית ולמעשה הפוכות, מי שהפר את ההסכם בהפרה יסודית היא הקונה, הנתבעת, בכך שלא שילמה את יתרת התמורה, אלא רק בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון לאחר שחלפו למעלה מ- 20 שנה.
37. במקרה שלפני, הנתבעת תפסה והחזיקה בדירה שלא כדין, בניגוד לקבוע בהסכם, בהסתמך על מסמכים מזוייפים במשך למעלה מ-20 שנה שבמהלכם היא השכירה את הדירה וגבתה את דמי השכירות.