דיון והכרעה
22. השאלה שבה עלי להכריע בפסק דין זה הינה, האם העובדה לפיה בשנת 2017 שילמה הנתבעת לתובעים, בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון, את יתרת התשלום השני לתובעים, כשהוא נושא הצמדה וריבית בצירוף פיצויים מוסכמים, כשהם משוערכים, שוללת את תביעת התובעים לקבלת דמי שכירות ראויים, בטענה כי חיובם בתשלום דמי שכירות ראויים בנוסף לתמורה המשוערכת ששולמה והפיצויים המוסכמים, יהווה כפל פיצוי.
23. כאמור, במקרה דנן נקבע ע"י הערכאות השונות כי חתימתה של המנוחה זויפה על גבי שטר המכר וכי רישום הדירה על שמה בוצע על סמך זיוף חתימת המנוחה וזיוף חתימת עורך הדין שלכאורה אימת את חתימתה.
24. בסעיף 6 ב' להסכם שבין הצדדים נקבע בעניין מועד ותנאי מסירת החזקה בדירה לקונה: "היתרה בסך של 210,000 ₪ כנגד מסירת החזקה הבלעדית בדירה לידי הקונה וזאת ב-24.10.95.
25. בפסק הדין המחוזי שאושר בבית המשפט העליון נקבע כי הנתבעת לא שילמה את התשלום השני הקבוע בסעיף 6 ב' להסכם, דבר המהווה הפרה יסודית של ההסכם ע"י הנתבעת.
26. מסקנה נוספת הנובעת מפסקי הדין הינה, כי הנתבעת לא היתה רשאית לקבל את החזקה בדירה, בטרם שילמה את התשלום הקבוע בסעיף 6 ב' להסכם וכי היא נטלה את החזקה בדירה ורשמה את הדירה על שמה בהסתמך על זיוף חתימה בשטר מכר.
27. הנתבעת השכירה את הדירה במשך למעלה מ-20 שנה, שבמהלכם הכניסה את דמי השכירות לכיסה למרות שלא הייתה זכאית לכך.
28. כאמור שני הצדדים שמים את יהבם על פס"ד מונסנגו בבית המשפט העליון כשכל אחד מהם מפרש אותו לפי הבנתו.
העובדות בפס"ד מונסנגו
29. מכביאן מכר את הדירה לבני הזוג מונסנגו תמורת הסך של 170,000 דולר.
30. בין מונסנגו לבין מכביאן סוכם בעל-פה, כי תמורתה של הדירה תמומן באמצעות משכנתא אלא שלטענת הרוכשים, מכביאן סירב לחתום על המסמכים הנדרשים לשם קבלת ההלוואה למרות שחתימתו היתה תנאי לקבלתה, ובכך לא נתאפשר להם לקבל את ההלוואה.
31. למרות שהדירה לא הועברה על שמם באופן רשמי, מונסנגו החזיקו בה ונהגו בה מנהג בעלים עד למתן פסק הדין בנוסף, בית המשפט קיבל את טענת מונסנגו כי מכביאן סירב לחתום על טפסי התחייבות לרישום משכנתא שנדרשו על ידי הבנק, וקבע כי מכביאן הפר את ההסכם כשסירב לחתום על מסמכי הבנק אולם חייב את מונסנגו לשלם למכביאן את התמורה כשהיא משוערכת ובנוסף חייב אותם לשלם למכביאן שכר ראוי עבור התקופה בה עשו שימוש בדירה ללא תשלום יתרת התמורה.
32. הצדדים ערערו לבית המשפט העליון שאימץ בפסק דינו את הקביעות העובדתיות של בית המשפט המחוזי, אך ביטל את חיובו של מונסנגו לשלם שכר ראוי למכביאן.