זה המקום להזכיר כי גם בארה"ב החילו לאחרונה את החריגים לדוקטרינת ה-Mootness בהקשר למגבלות חריפות וזמניות שהוטלו על התכנסויות בתקופת הקורונה (שם בהקשר לצמצום האפשרויות לקיים תפילות בבתי כנסת ובכנסיות במדינת ניו יורק עיינו: Roman Catholic Diocese v. Cuomo, 141 S. Ct. 63 (2020), אשר נדון במאוחד עם: Agudath Israel of America, et. Al. v. Cuomo, No. 20A90 (להלן: פרשת התפילות בניו יורק)).
10. המקרה שלפנינו בא בגדר שני החריגים שאוזכרו לעיל, שכן הסוגיה היא עדיין אקטואלית כל עוד מגפת הקורונה לא הודברה והיא עלולה להתעורר חו"ח מחדש גם בהמשך הדרך. יתר על כן, גורל הקנסות שהושתו תלוי בתקפות התקנות שהותקפו. זאת ועוד, כפי שקבע חברי, המשנה לנשיאה א' ריבלין בעניין פלוני –
--- סוף עמוד 87 ---
ההתערבות מוצדקת אף לנוכח חשיבות הסוגיה, המעלה כאן שאלות יסוד בדבר אופן קיומו של הליך דמוקרטי תקין, וכן לנוכח "אורך החיים הקצר" של ההגבלות מעצם טיבן וטבען. לכך קיימים פה טעמים מוצדקים לדיון בסוגיות העקרוניות שעלו בעתירה, וזו התשובה לגישה הנוגדת אותה ביטא חברי, השופט נ' סולברג בחוות דעתו כאן.
לסיכום נקודה זו – הניסיון להביא לדחיית הצווים-על-תנאי, או למחיקת העתירות מן הטעם, שאינן, כביכול, אקטואליות, או קונקרטיות עוד – יש בו התעלמות מפסיקתו של בית המשפט העליון, המכירה בכך שמצבים דוגמת זה שלפנינו מצדיקים דיון לגופם של דברים (ולכך אפנה בפיסקה 12 שלהלן), אך טרם שאעשה כן אוסיף עוד הערה אחת.
11. הנני מסכים לאבחנה שהציעה חברתי, השופטת ד' ברק-ארז, ביחס לחוות דעתו של חברי, השופט מ' מזוז, בכל מה שנוגע לפגם הדיוני שנפל בהליך התקנת התקנות.
מכאן אעבור להתייחסות קצרה באשר לזכות ההפגנה ולהגבלות שביקשו להטיל עליה כאן.
12. גישתי הבסיסית ביחס לחשיבות הרבה שיש לייחס לחופש ההפגנה בכלל, ולמיקומן של משמרות מחאה ופעילויות הפגנתיות אחרות מול מעונם הרשמי של נבחרי ציבור בפרט – באה לידי ביטוי בשורה של פסקי דין (ראו למשל: בג"ץ 4846/08 עמותת עם כלביא נ' מפקד מחוז ירושלים [פורסם בנבו] (01.06.2008), ולאחרונה: עע"מ 1775/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' עירית ירושלים [פורסם בנבו] (24.09.2020), (להלן: עניין בית הנשיא)).
בעניין בית הנשיא ציינתי, תוך הסתמכות על פסיקה קודמת, כי:
"חופש ההפגנה והאסיפה עומד על בסיס אידיאולוגי רחב, אשר במרכזו ההכרה בערכו של האדם, בכבודו,