--- סוף עמוד 96 ---
עוד נציין את סיכום דבריו של בית הדין האזורי בהתרשמותו מהראיות והעדים שנשמעו לפניו:
"התרשמנו כי התובע בחוסר תום לב מהותי, הוביל את הנתבעת לדרך חתחתים, תוך שנהנה כל השנים מהיתרונות בהיותו "קבלן" ועתה מבקש הוא להיות שכיר (מה שהנתבעת מאשרת שמאז ומתמיד ראתה אותו ונהגה בו ככזה), תוך קבלת סכומים ורכיבים שכבר קיבל.
התרשמותנו כי הנתבעת שגתה אכן בהסכמתה לבקשתו, אך משכלל לא פגעה בזכויותיו, אין מקום לעתירה מעתירותיו ומשלא נפגעה זכות מזכויותיו כשכיר באופן העסקתו כאמור – ולאחר ששקלנו כל האמור אין לנו אלא לדחות את התביעה על כלל רכיביה."
ז. לנוכח כל האמור, אין בעיננו ספק כי זהו המקרה הממחיש את אותם מקרים של חוסר תום לב מובהק ואפילו במקרה זה עולה כדי חוסר תום לב קיצוני, בו יש לקבוע כבר "בשלב הראשון" כי לא התקיימו יחסי עובד ומעסיק בין הצדדים, ואין מקום לעבור בצורה מלאכותית לשלב חישוב הזכויות והקיזוזים, שלאור התנהלותו של מר לוי התוצאה תהא אותה תוצאה, דהיינו מר לוי לא יהא זכאי לתשלום כלשהו בסופו של ההליך.
142. הנה כי כן, מכלל האמור לעיל ברורה המסקנה כי אין מדובר בעובד חלש הטעון הגנה, מחד גיסא, ומאידך גיסא מדובר במקרה של חוסר תום לב קיצוני שבו לדעתנו ראוי לקבוע, כי בהתחשב בכלל הנסיבות שפורטו - אין להכיר ביחסי עובד ומעסיק בין הצדדים, ולפיכך התביעה על כלל רכיביה - דינה להידחות.
נדגיש כי אין בהכרעתנו זו כדי לומר שהמעסיק יכול לנצל לרעה את רצונו של מועסק להיות מועסק כעצמאי, ובמקרים שהמועסק יבחר להיות עצמאי ללא אינטרס ספציפי ומוכח (כפי שהוכח במקרה דנן) אז גם אם בחר להיות עצמאי אך לפי המבחנים המקובלים הוא עובד – אזי יוכר כעובד. אולם, כמפורט לעיל, אין זה מצב הדברים בענייננו, ולטעמנו לא היה כאן ניצול לרעה מצדה של המעסיקה בהעסקתו של מר לוי כעצמאי, אלא ההיפך מכך בדיוק – היה כאן
--- סוף עמוד 97 ---
חוסר תום לב מובהק של מר לוי בצורת ההתקשרות בין הצדדים, כזה המצדיק לשיטתנו שלא להכיר בו כעובד.
143. סיכומו של דבר – נוכח כלל האמור, דין ערעורו של מר לוי להידחות. אשר להוצאות – נוכח פסיקת ההוצאות משפט ושכ"ט עו"ד שנפסקו לחובתו של מר לוי בבית הדין האזורי, הגבוהים מפסיקות בתי הדין לעבודה במקרים מעין אלו, ההוצאות ושכ"ט עו"ד שנפסקו לחובתו בבית הדין האזורי יהיו פסיקת ההוצאות עבור ההליכים בשתי הערכאות.