--- סוף עמוד 61 ---
93. כאשר עסקינן בבקשה לעריכת משפט חוזר, מוטל על המבקש להציג טענות משמעותיות לכך שנגרם לו עיוות דין, או להציג ראיות שיש בהן פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט לטובתו. כפי שנקבע בעבר, ככל שמדובר בהגשת ראיות שלא הובאו בפני הערכאות קודם לכן – על המבקש להציג ראיות המגלות "אמינות לכאורית", אשר יש בהן משקל סגולי המצדיק את שקילתן, לצד מערכת הראיות שביססה את ההרשעה.
רף ההוכחה הדרוש במקרים אלה, הוא כזה שעשוי לעורר ספק סביר באשמתו של המבקש, אם ישוב העניין ויידון לפני ערכאה מבררת. במקרה של ראיות המוצגות לראשונה – יש צורך בראיות שיש בהן פוטנציאל לעורר ספק סביר, אם יתבררו לגופן במסגרת המשפט החוזר (ראו: מ"ח 3713/11 בקרינג נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] בפיסקה 30 (15.09.2013); מ"ח 4811/12 סאלם נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] בפיסקה 34 (02.05.2013); מ"ח 4364/13 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] בפיסקה 8 (09.02.2014); ועיינו לאחרונה: Mordechai Kremnitzer & Gal Harnik Blum, Retrial in Israel – A Need for a Restart, in WRONGFUL CONVICTIONS IN ISRAEL AND CANADA (IRVIN COTLER & ANAT HOROVITZ eds., forthcoming 2021) (להלן: קרמניצר והרניק)).
הנה כי כן, במסגרת בקשה למשפט חוזר – המבקש לא נדרש להוכיח ולבסס קיומו של ספק סביר, אלא רק היתכנות לכך. מלאכת הבירור הממשי אמורה להימסר בידי הערכאה הדיונית שתידון בהליך המשפט החוזר עצמו, ועליה יהיה מוטל להכריע האם אכן יש בפוטנציאל הראייתי שהוצג – כדי להביא לזיכויו של הנידון (יחד עם זאת, ייתכן כי במקרים שבהם מוגשות על-ידי המבקש בקשות נשנות למשפט חוזר, יהיה על המבקש להציג ראיות מוצקות עוד יותר. ראו: מ"ח 5251/13 פרי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] בפיסקה 16 (29.01.2014)).
94. לצד נטל הראיה הכללי המוטל על המבקש במסגרת בקשה למשפט חוזר – דומה כי כאשר עסקינן בראיות מסוג של חוות דעת מומחה, שאינן נשענות על ראיה פוזיטיבית נוספת, אלא על נושא שבמומחיות המתווסף למסכת הראיות הקיימת בתיק (אשר דורשת ליבון וחקירה בעל-פה של מומחים) – נדרש רף ראייתי ייחודי (ראו: דורון מנשה ואייל גרונר אולי נפלה טעות? התיאוריה של המשפט החוזר וניתוח פרשת זדורוב, 83-82 (2021)). חשיבות הבירור של חוות דעת מומחה המוגשת כראיה בהליך
--- סוף עמוד 62 ---
של בקשה למשפט חוזר (כאשר היא מגלה אותות של מהימנות, מבחינת המקצועיות של המומחה וטיב חוות הדעת), נדונה בעניין שוורץ, ושם נפסק כך: