"המערער אינו נכנס לאף אחת משלוש הקטגוריות המאפיינות אנשים לגביהם קיים סיכון של הודאת שווא. הודאתו של המערער אינה מתאימה להודאה שנמסרה בהשפעת החקירה או כתוצאה מהפנמת אשמה. חברי היטיב להראות שגרסתו של המערער סדורה ומובנת, כוללת פרטים אותנטיים וספונטניים [...] ותואמת במידה גדולה את ההודאה בשחזור. בהינתן שהחוקרים פעלו באופן תקין בגביית ההודאה ולא עומדת למערער כל טענת פסלות של ממש, [...] אני סבור כי בנוסף למשקל הנכבד עד-מאוד של התוודותו בפני המדובב, יש ליתן משקל נכבד גם להודאתו בפני החוקרים" (פיסקה 13 לפסק דינו של השופט י' עמית).
--- סוף עמוד 72 ---
בהקשר זה אזכיר, למשל, כי חוות דעת אילן הרחיבה בטענות לגבי האפשרות כי בעת חקירתו המבקש טען כי השירותים בהם בוצע הרצח היו בקומה השנייה, בעוד שבפועל תאי שירותים אלה היו בקומת הביניים של בית הספר שמעל לקומה הראשונה. טענה זו נדונה בפסק דינו של בית משפט זה, ושם נקבע כי: "נראה כי המערער מגדיר את קומת הכניסה כקומה ראשונה ואת המפלס מעליו כקומה שנייה" (פיסקה 18 לפסק דינו של השופט י' עמית). אף הטענה כי במהלך השחזור עצמו "סייעו" השוטרים שעלו עם המבקש במדרגות בית הספר לאתר את מיקום חדר השירותים, או שניתנו לו רמזים לכך, נדונה לגופה במסגרת פסק הדין בערעור, כאשר נקבע כי המבקש לא הודרך על-ידי החוקרים (ראו בפיסקה 18 לחוות דעתו של השופט י' עמית; ובעמ' 254-250 לפסק הדין הראשון). לצד האמור, יצוין כי לעמדת המיעוט של השופט י' דנציגר, היה בנתון זה כדי לגרוע, במידה מסוימת, ממשקל הודאותיו של המבקש, וממשקל השחזור, ומכאן שהנושא אכן עלה ונדון ואין בחוות דעת אילן חידוש בסוגיה.
מסקנה דומה עולה גם ביחס לאפשרות כי ידיעת המבקש את מיקומו של התא בו בוצע הרצח בתוך חדר השירותים נבעה מניחוש גרידא, כפי שמוצע בחוות דעת אילן, על-פי התנהלות המבקש במהלך חקירתו. טענה זו, כפי שמציינת המשיבה, נדונה לגופה בפסק הדין הראשון (בעמ' 256), ואף השופט י' דנציגר, בעמדת המיעוט בערעור, סבר כי למרות שהמבקש השתהה מעט בטרם מסר את הדברים הנוגעים לתא בו בוצע הרצח, הרי שאין בכך כדי ללמד על כך שהגרסה בדבר המיקום "הושתלה" בראשו על-ידי החוקרים.
116. סוגיות נוספות, שנבחנות, באריכות, במסגרת חוות דעת אילן, ואשר מהן ביקש המבקש להיבנות התבררו לגופן במסגרת פסק הדין בערעור ובהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי, והן נוגעות לסתירות שעלו בגרסאות השונות שהמבקש מסר ביחס לדרך היציאה מהתא (ראו: פיסקאות 157-155 לפסק דינו של השופט י' דנציגר; וכן פיסקה 16 לפסק דינו של השופט י' עמית). הוא הדין ביחס לאי-דיוקים שעלו בגרסאות המבקש לגבי מנח גופת המנוחה ומיקומה בתא השירותים בעת שעזב את התא (השופט י' עמית סבר כי אין בכך כדי לגרוע ממשקל הראיה; השופט י' דנציגר סבר כי אין בכך כדי להוסיף למשקל הראיות).