עוד לטענתם התובע ניצל לרעה את הנבצרות של בניה האחרים של המנוחה אשר לא עמדו להם כוחותיהם לטפל באמם, והחל משתלט על אמו, על כספיה ועל חייה ובהמשך ניצל לרעה את מצבה הגופני- קוגניטיבי הקשה ונקט בפעולות יזומות אשר סופן בהחתמתה של המנוחה על הצוואה מושא הליך זה.
לטענת המתנגדים לאחר הניתוח להשתלת קוצב לב, כשהיה ברור כי המנוחה לא תוכל לחיות לבדה ללא מטפלת צמודה מסביב לשעון, שהתה המנוחה מספר שבועות אצל קרוביה. בתחילה טופלה בביתו של בנה ר.א, אשר אף דאג באותה עת להסדיר לאמו מטפלת צמודה ולקבל את האישורים הנדרשים להכרה במצבה כסיעודית ונזקקת, ולאחר מכן שהתה בבית אלמנתו של הבן ו.א ז"ל, אמם של המתנגדים 1ו-2. רק משהוסדר נושא המטפלת הצמודה שבה המנוחה לחיות בדירתה בחודש יולי 2017.
78. בסעיף 114 לסיכומיהם טוענים הנתבעים כי התובע הפעיל על המנוחה לחץ מילולי בעודו גורם לה להאמין לשקריו כאילו המתנגדים זוממים לגזול ממנה את רכושה וכספה (הגם שמצב זה היה נכון דווקא ביחס אליו) ובעקבות כך המנוחה הייתה אחוזת פחד כי ישתלטו על ביתה ויסלקוה ממנו. לעניין זה מפנים המתנגדים לדו"ח הסוציאלי מיום 27.11.17 ואשר על פי האמור בו: "המצב המשפחתי מורכב יש מריבות בין אחד מילדיה לאחד מנכדיה שהגיעו לבית המשפט, בקבלתה למחלקה סיפרה לד"ר כ' שחיה בפחד מתמיד ממשפחתה שייקחו לה את הדירה ויזרקו אותה משם, עוד סיפרה שכשהמטפלת ישנה, נשארת היא ערה לשמור על הבית".
79. סעיף 30(א) לחוק הירושה קובע: "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית - בטלה".
המחוקק לא הגדיר את המושג "השפעה בלתי הוגנת" והמלאכה נותרה בידי בתי- המשפט. פסיקת בית-המשפט העליון קבעה מבחנים ומאפיינים מספר שתפקידם לעזור בהחלטה האם הייתה השפעה בלתי הוגנת בנסיבות המקרה הספציפי.
קיימת הבחנה בין ההשפעה כשאלה עובדתית לבין אי ההגינות שבהשפעה כשאלה ערכית ונורמטיבית. על פי הפסיקה נדרשת השפעה שיש בה מרכיב של אי הגינות, מוסרית וערכית, שיש בו כדי להצדיק ביטול הצוואה (ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' רינה מרום, פ"ד מט(1) 318) (להלן: "הלכת מרום"). "ההבדל בין השפעה לגיטימית לבין השפעה בלתי הוגנת הוא לעתים מעורפל ואיננו ניתן לתחימה חד-משמעית. הוא נמצא בתחום קביעה ערכית נורמאטיבית וקשור במהותה של הגינות" ראו, ע"א 4902/91 גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראה ודיינות על שם הרב שלמה מוסאיוף זצ"ל בירושלים, פ"ד מט(2) 441, בעמ' 448).