36. הגרסה לגבי מסירת ההסכם המקורי לידי תאופיק, שחר או שי, איננה גרסה עקבית ואמינה. מדובר בגרסה כבושה, שהתפתחה על פני הזמן, בעלת סתירה פנימית, וגרסאות עדי התביעה עצמם סתרו זו את זו. היעדר ההסכם המקורי הינו בעל משמעות ראייתית לרעת התובעים, עליהם מוטל נטל הראיה והשכנוע, נטל בו לא עמדו. בנוסף, התובעים לא הוכיחו כי הסכם המקור אינו מצוי בידם בשל חריג מקובל, או כי ההסכם המקורי אכן נמצא בידי תאופיק ומוסתר על ידו.
37. התביעה הביאה את עדותו של עבד עודה, שהעיד כי היה עד ראיה לחתימה על ההסכם ואף תמך עדותו בבדיקת פוליגרף, וכן את עדותם של אנשים המכירים את חתימת העדים וחתימתו של עורך הדין שהצהיר ואישר את עניין החתימות.
38. לעניין חתימתם של עזאת ונסראת, הוגש תצהיר מאת תאופיק, שהצהיר כי הינו מכיר את חתימות אביו ודודו, וכי החתימות שלכאורה שייכות להם הינן מזויפות. על עניין זה בעדותו לא נחקר ולא נשאל כלל בחקירה נגדית.
39. לעניין הוכחת חתימתו של העד הראשון, יורסאן יוסף סלמאן, הוגש תצהיר מאת בנו סלמאן. לקראת חקירתו של העד סלמאן, חזר בו מתצהירו במסגרת בקשה שהגיש ביום 20.07.2020 לבית המשפט. במסגרת הבקשה ביקש סלמאן למשוך את תצהירו חזרה, מהטעמים שהתצהיר לא הוכן על ידו, וכי חתם עליו מבלי לקרוא אותו. בנוסף, במסגרת חקירתו בבית המשפט העיד כי עו"ד אבו ניל הגיע אליו עם תצהיר מוכן ומודפס מראש, מבלי שהיה מעורב בהכנתו (עמ' 120, ש' 24-25 לפרוט'), כי אין ברשותו מסמכים בחתימת אביו וכן כי ביקש למחוק את תצהירו, אולם עו"ד אבו ניל לא נעתר לבקשה זו (עמ' 120, ש' 28-30 לפרוט'). סלמאן לא ידע אם הציגו לו מסמך מקורי או לא (עמ' 121, ש' 5-6 לפרוט'), עדותו הייתה סרבנית, לרבות סירוב להסתכל במסמכים הנוגעים לליבת עדותו, ובכך מנע מבית המשפט קבלת תשובות ענייניות (עמ' 121, ש' 14-18 לפרוט'). לאור כל האמור לעיל, לא ייחסתי משקל ראייתי לתצהירו ועדותו, הואיל ולא מצאתי כי ניתן לבסס פסק דין על דבריו הכתובים ואמרות פיו. יוצא אפוא כי חתימתו של עורסאן יוסף סלמאן לא הוכחה בפני בית משפט.
40. לעניין הוכחת חתימתו של העד השני, מוחמד עבד עודה, הוגש תצהיר מאת בנו מוחמד עודה. מוחמד עודה לא התייצב לחקירה נגדית. הלכה פסוקה היא כי החובה להעמיד את המצהיר לחקירה שכנגד חלה על מי שהגיש את התצהיר כחקירה ראשית (עיינו: ע"א 743/89 ישראל גולדווסר נ' בן ציון קרביץ, מו(1) 485 (1992)). כמו כן, מצהיר שאינו מתייצב לחקירה נגדית, תצהירו לא ישמש ראיה (עיינו: ע"א 52/87 מיה הראל (קטינה) נ' אברהם הראל, מג(4) 201 (1989)). לאור האמור, אין בתצהירו של מוחמד עודה כדי לשמש ראיה בתיק. יוצא אפוא כי חתימתו של העד השני מוחמד עבד עודה לא הוכחה בפני בית משפט.