4. הלכה זו, הִכּתה שורש במשפטנו מזה ימים רבים, וטעמים שונים ניתנו בעניינה. אעמוד על עיקריהם, לאו דווקא על-פי סדר חשיבותם. הוסבר, כי זמנו של בית המשפט – ככל משאב ציבורי אחר – מוגבל, וראוי לעשות בו שימוש מוּשׂכּל. בשל כך, ניתנת עדיפות לעותרים הזקוקים לסעד מעשי-מיידי, על פני אלה שאינם זקוקים לכך (יצחק זמיר "ביקורת שיפוטית בעניינים תיאורטיים" ספר סטיב אדלר 583, 603 (2016) (להלן: זמיר, ביקורת שיפוטית בעניינים תיאורטיים)). עוד צוין, כי תפקידו המסורתי, העיקרי, של בית המשפט, הוא להכריע בסכסוכים בני-קיימא, ולעשות משפט צדק בין צדדים ניצים (בג"ץ 1181/03 אוניברסיטת בר-אילן נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד סד(3) 204, פסקה 30 (2011)). הגם שתוך כדי הילוכו, יוצר בית המשפט הלכות חדשות, ומסייע להכוונת התנהגות במבט צופה פני עתיד, תכליות אלו, מתממשות אגב אורחא; לא בדרך המלך. דברים נכוחים כתב חברי השופט נ' הנדל בהקשר זה: "זהו תפקידו של בית המשפט. הוא אינו רק מביע עמדה או מגיע לשורה תחתונה, ואפילו לא רק מכריע. מלאכתו היא לפסוק. במסגרת זאת הוא קובע עובדות, יוצר נורמות, מיישם כללים ואף מכווין התנהגות ומחנך. אך זהו תפקידו עת תלוי ועומד סכסוך
--- סוף עמוד 47 ---
הדורש הכרעה נכון למועד נתינתה. בית המשפט אינו יועץ ואינו פילוסוף, אף לא פילוסוף של המשפט, ואל לו לכתוב מאמרים או להכריע בשאלות משפטיות אקדמיות או תיאורטיות. עת לפסוק ועת להימנע מפסיקה. כשם שהוא אינו חפץ להיכנס לעניין לא לו, כך הוא אינו נרתע כאשר עניין בָּשֵׁל מגיע לפתחו. בית המשפט פועל במגרש החיים ומחובר לארץ רק כאשר שדה החברה זקוק שיאמר את דברו. כך ביחס לעץ 'אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול' (תהילים א, ג)" (בג"ץ 1273/20 משמר הדמוקרטיה הישראלית נ' הכנסת ה-22, [פורסם בנבו] פסקה 10 (9.9.2020)).
5. מבחן הסף בדבר אקטואליות העתירה, לא נועד רק לצורך חלוקה צודקת של המשאב השיפוטי. הניסיון מלמדנו, כי ההלכה המשפטית עצמה יוצאת נשכרת מהעמדתן של עובדות קונקרטיות וברורות, שעל גבן ולמידותיהן מותאם פסק הדין (עניין צמח, שם; חוות דעתי בבג"ץ 5469/20 אחריות לאומית – ישראל הבית שלי נ' ממשלת ישראל [פורסם בנבו] (4.4.2021)). כפי שציינתי לאחרונה, פולמוס עתיק-יומין במשפט העברי, על אודות המידרג הנורמטיבי שבין דעה הלכתית שניתנה הלכה למעשה, לבין דעה הלכתית שהוּבּעה אגב לימוד עיוני, שלא נועד ליתן מענה לשאלה מעשית קונקרטית – שופך אור על עדיפותה-זו של ההכרעה המעשית, על פני הדיון העיוני (עע"ם 1798/20 עמותת פורום המזרח התיכון ישראל נ' עיריית תל אביב-יפו, [פורסם בנבו] פסקה 13 (7.1.2021)). כך היה סיפור המעשה שהגיע לשולחנו של הרב נפתלי צבי יהודה ברלין זצ"ל (הנצי"ב מוולוז'ין): תלמיד חכם הלך לבית עולמו, והניח אחריו כתבי-יד ובהם תשובות שהשיב לשואלים מאיתו דבר הלכה. בצוואתו, הורה הרב שלא יודפסו ספריו, מאחר שחשש כי אינם מדוייקים דיָם, לפי שתשובותיו ניתנו בדרך של הוראה מעשית, מבלעדי לימוד עיוני של הסוגיה כולה. בנו של הרב, פנה לנצי"ב מוולוז'ין ושאלוֹ, האם ראוי להדפיס את התשובות, חרף ציוויו המפורש של האב. הנצי"ב הורה להדפיס את הספרים, בעומדו בין היתר על ההבחנה הבאה: "לדעתי הדלה אין הדברים נכונים כלל בטעמם, ואדרבה בשעה שמשיבים הלכה למעשה באים לעומק הענין יותר ממה שבא הענין בדרך לימוד, וגם סייעתא דשמיא עדיף בשעת מעשה, וכבר אמרו חז"ל במס' כתובות (דף ס ע"ב) דסייעתא דשמיא מהניא טובא להוציא הוראה כהלכה, והכי [איתא] בבבא בתרא (דף קל ע"ב): אין למדין הלכה לא מפי לימוד ולא מפי מעשה עד שיאמר לו הלכה למעשה [...] הא מיהא דתורה היוצא בשעת תשובה למעשה, עדיף ומכוון יותר לאמת ממה שיוצא בדעת האדם בשעת הלימוד. וכמה גאונים שלא רצו להדפיס תשובותיהם שהשיבו, הוא מטעם אחר. דבשביל שיש לסמוך על התשובות ביותר והם לא רצו שיסמכו על דעתם, מה שאין כן חידושי הלכות, ידעו שלא יסמכו עליו לכך לא חששו מלהדפיסם" (שו"ת משיב דבר, חלק א', סימן כ"ד). הא למדנו, כי בשעה שמשיבים הלכה למעשה, מתחדדים היטב בדבר, "באים לעומק העניין יותר", ומתוך כך