הדוקטרינה החוקתית בדבר שימוש לרעה בחוק יסוד. מבחן זה מוביל במקרה דנן לאותה מסקנה. אולם, במקרים אחרים הוא עשוי להוביל לתוצאה אחרת, ומטעם זה אני מייחסת חשיבות להצגתו. יתר על כן, כפי שאסביר, מבחן זה מבוסס על תפיסה מעט שונה ביחס לתפקידה של הביקורת השיפוטית במקרה שבו מועלית טענה של שימוש לרעה בחוק יסוד. לשיטתי, הביקורת השיפוטית בהקשר זה אינה צריכה לכלול יסוד של שיקול דעת מהותי ביחס להצדקה שהובילה לתיקון שעניינו עומד על הפרק, אלא רק דיון פורמאלי בשאלת היקפה של הסמכות המכוננת.
3. על-פי סדר הדברים, אפתח בשאלת הסף. כמו חברתי הנשיאה, אני סבורה שהמקרה שבפנינו נופל לגדר החריגים המובהקים לכלל של הימנעות מדיון בעתירה שלא ניתן לתת בה סעד אופרטיבי. כאשר מגיע לפתחו של בית המשפט עניין קצר מועד באופן יחסי, כזה שמחד גיסא צפוי להישנות ומאידך גיסא תקופת תחולתו אינה מאפשרת דיון בו "בזמן אמת", ההצדקה לדיון שיפוטי קמה ומתגבשת (ראו: בג"ץ 73/85 סיעת "כך" נ' יושב ראש הכנסת, פ"ד לט(3) 141 (1985); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד – משפט מינהלי דיוני 393-392 (2017)). בפנינו תיקון לחוק יסוד שתוקפו הוגבל לפרק זמן קצר יחסית. מבחינה מעשית, הדיון בעתירה המוגשת כנגד תיקון מסוג זה לא יכול להסתיים בתוך תקופת תחולתו. זאת, בעיקר כאשר מביאים בחשבון את חובת הכיבוד ההדדית בין הרשויות, המחייבת דיון מעמיק בטענה של שימוש לרעה בחוק יסוד, וכן את מידת הריסון הנדרשת בכל הנוגע להוצאתו של צו ביניים בעתירות חוקתיות. על כך יש להוסיף כי הצורך במתן מענה דחוף בדרך של חקיקת הוראות שעה למשבר תקציבי בתקופה בעלת מאפיינים של חירום או של חוסר יציבות פוליטית עשוי לשוב ולהישנות גם בעתיד, בבחינת לפתח חטאת רובץ. למעשה, מספרם הרב של התיקונים בחוקי יסוד על דרך של הוראת שעה מעיד כמאה עדים על כך שאף הבחירה בקביעת תקציב זמני במתכונת כזו אינה תיאורטית גרידא.
4. ומכאן – לגוף הדברים. כפי שהסבירה חברתי הנשיאה, העתירות שבפנינו העלו את השאלה של שימוש לרעה בסמכות המכוננת לחוקק חוק יסוד, דוקטרינה שכבר הוכרה בפסיקתו של בית משפט זה בקשר לפרקטיקה של חקיקת הוראות שעה שעניינן חוק תקציב דו-שנתי (ראו: בג"ץ 4908/10 בר-און נ' כנסת ישראל, פ"ד סד(3) 275 (2011) (להלן: עניין בר-און); בג"ץ 8260/16 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים נ' כנסת ישראל [פורסם בנבו] (6.9.2017) (להלן: עניין המרכז האקדמי)).