27. מנקודת מבטי, הטעמים למבחנים המוצעים לעיל מצויים במספר מישורים. ראשית, אני סבורה שהמבחן החד-שלבי כמוסבר לעיל יתרום לוודאות המשפטית ואף יחדד את ההכרה בכך שהמגבלה על שימושים מסוימים בסמכות לחוקק חוקי יסוד אינה עניין של שיקול דעת שיפוטי. היא תוצאה של חישוק חוקתי שמקורו עוד באסיפה המכוננת של המדינה, אשר נבחרה מכוחה של הכרזת העצמאות. שנית, במישור הפורמאלי, אני סבורה שכל אחד מהפגמים שצוינו משקף חריגה מסמכותה של הרשות המכוננת, ולכן לא ראוי להכיר בשיקול דעת להכשירו. שלישית, מהיבטה של מערכת היחסים בין הרשויות – אני חוששת שדיון בשאלת הצידוק עלול לגרור את בית המשפט לזירת המחלוקת הפוליטית. נשווה בדעתנו מצב שבו ייחקק חוק יסוד פרסונלי. האם רצוי שבית המשפט ידון בשאלת ההצדקה למהלך פרסונלי כזה? ועל-פי אלו אמות מידה יעשה כן? מטעם זה, אני אף סבורה שעמדתי, אשר מצמצמת את יסוד שיקול הדעת בבחינתה של הסוגיה, נותנת מענה מסוים לחששות שהובעו על-ידי חבריי,
--- סוף עמוד 76 ---
השופטים נ' סולברג ו-י' אלרון, בחוות דעתם. לשיטתי, בית המשפט לא יידרש כלל לשאלת הצידוק לחקיקתו של חוק היסוד.
28. אסכם את עמדתי. לשיטתי, יישום הדוקטרינה של שימוש לרעה בחוק יסוד יהיה מבוסס על שלב אחד בלבד – מבחן הזיהוי. במסגרת מבחן זה, יש מקום לבחון האם חוק היסוד שנחקק (כתיקון לחוק יסוד קיים או כחוק יסוד חדש) כולל את המאפיינים הבאים: יציבות; כלליות; מובחנות. כאשר חוק יסוד אינו כולל את אחד המאפיינים שצוינו, למשל כאשר מדובר בהסדר פרסונלי או כאשר מדובר בהסדר המשיג באופן מובהק את גבולות תפקידה וסמכותה של אחת מרשויות השלטון, בית המשפט לא יידרש כלל לצידוק לחקיקתו. הוא יהיה פסול per se שכן משמעות הדברים תהא שאין מדובר כלל בחוק יסוד שחוקק מכוח הסמכות המכוננת. מסקנה זו אינה נושאת כל מסר ערכי לגבי תוכנו של חוק היסוד. היא אף אינה שוללת מהכנסת את כוחה לחוקק אותם הסדרים – אך זאת במתכונת אחרת, כתלות בסוג הפגם – בדרך של הסדר חוקתי קבוע או לחלופין במסלול חקיקתי הרגיל (כמפורט בפסקה 10 לעיל).
29. נקודה אחת שבה הצעתי מעוררת לכאורה קושי נוגעת להשלכותיה על דינן של הוראות שעה בחוקי יסוד. לכאורה, לפי שיטתי, הסדר שנחקק כהוראת שעה לא יכול להיות מוכר כחוק יסוד, בהיותו סותר את מבחן "היציבות". במובן זה, עמדתי כרוכה בסטייה מסוימת מפסקי הדין שניתנו בעניין בר-און ובעניין המרכז האקדמי. אולם, כפי שאסביר, סטייה זו היא נדרשת. שלא כבעבר, במקרה דנן אנו נדרשים לגבש הלכה כוללת בסוגיה של שימוש לרעה בסמכות המכוננת, ולא רק ביחס לסוגיה של הוראת שעה. יש בכך כדי להשליך על הדיון. הפסדה של סטייה מסוימת זו מן התקדים יבוא בשכרה של גישה שבחשבון כולל משקפת בצורה מדויקת יותר, להערכתי, את ההיסטוריה החוקתית של המדינה, שהחלה עם החלטת הררי. על כך ניתן להוסיף, כי אמנם מאז ניתנו פסקי הדין הקודמים שעסקו בסוגיה לא חלפו שנים רבות במיוחד, אך האינטנסיביות של חקיקת תיקונים לחוקי יסוד והוראות שעה בתקופה שחלפה מפצה על כך. במובן זה, היא מזמנת לנו ניסיון רלוונטי משמעותי נוסף, אשר מחייב את התייחסותנו.