להשקפתי, בשלב זה של פיתוח וגיבוש החוקה הישראלית, "שלב הצידוק" – ובמילים אחרות, תשובת המדינה לטענות העותרים נגד השימוש בסמכות המכוננת – אינו "חיצוני" לבחינת הנורמה, כי אם מרכיב טבוע ואינהרנטי של המבחנים המהותיים שהציגה חברתי ב"שלב הזיהוי". כאמור, החוקה הישראלית עודנה בשלב הגיבוש, וההיסטוריה החוקתית מעידה כי בשלב זה נדרשת גמישות רבה יותר בשימוש במבחנים – תוך שמירת האפשרות לתת מענה למצבים יוצאי דופן, ולבחון הסדרים חוקתיים חלופיים בטרם אימוצם הקבוע.
12. אסכם את דעתי. נוכח המורכבות הכרוכה בזיהוי מאפייני היסוד של החוקה המשטרית, מוטב להניח לדוקטרינת השימוש לרעה להתפתח עקב בצד אגודל, על יסוד המקרים שבהם תידרש הכרעתנו. דומה כי במקרה שלפנינו די בקריטריונים שכבר אומצו בפסיקה כדי להסיר מעל סעיף 2 את המסווה החוקתי שעטה, ולהבהיר שאין בכוחו לשנות באופן כה מהותי את הסדרי חוק יסוד: משק המדינה. מדובר בהוראת שעה פרסונלית, שאינה מתיימרת להתמודד עם "מצב מיוחד", ועוקרת במישרין את עקרונות היסוד המהותיים המגולמים בהסדר החוקתי הקבוע שאותו היא מבקשת "לעקוף". נוכח עוצמת הסטייה מדיני התקציב היורדים לשורשי הדמוקרטיה הישראלית, די בכך כדי לקבוע שסעיף 2 אינו נהנה ממעמד חוקתי – מבלי לקבוע מסמרות באשר למבחנים הכלליים להפעלת דוקטרינת השימוש לרעה בכותרת "חוק יסוד" בכלל, ובמסגרת הוראת שעה בפרט.
--- סוף עמוד 112 ---
אשר על כן אני מצטרף לתוצאה אליה הגיעה חברתי הנשיאה.
ש ו פ ט
השופט ג' קרא:
1. אני מצטרף לעמדת חברתי הנשיאה א' חיות, על הנמקותיה, בסוגיות התיאורטיות, דוקטרינת השימוש לרעה בסמכות המכוננת וכן לתוצאה לפיה יש להורות על "התראת בטלות".
2. כפי שפורט בהרחבה בחוות דעתה של הנשיאה, חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 50 – הוראת שעה) (להלן: תיקון הוראת השעה) עניינו בתקציב המדינה. תיקון הוראת השעה מתקן את חוק-יסוד: הכנסת כך שהוא דחה – בכארבעה חודשים – את המועד האחרון להעברת חוק התקציב לשנת 2020, והוא מתקן בעקיפין את חוק יסוד: משק המדינה ומוסיף לתקציב ההמשכי של שנת 2020 – תוספת כספית בסך של 11 מיליארד ש"ח, אשר הקצאתם תיעשה בכפוף לאישורה של תכנית פעולה על ידי ועדת הכספים של הכנסת.
3. לפי חוק-יסוד: הכנסת, אי-העברתו של חוק תקציב שנתי במועד מובילה לפיזור הכנסת. בהתאם, הכנסת ה-23 התפזרה מאחר שחוק התקציב לא עבר גם במועד ה"מוארך". לכן, לעניין דחיית המועד לאישור חוק התקציב, אני מסכים עם מסקנתם של חבריי, כי עניין זה הפך תיאורטי. אני סבור כי הדיון בתוספת הכספית לתקציב ההמשכי – לא התייתר ואיננו תיאורטי, כמפורט בחוות דעתן של חברותיי הנשיאה (בפס' 27-26 לחוות דעתה) והשופטת ד' ברק-ארז (בפס' 3 לחוות דעתה) ומנימוקיהן. מקובלת עליי מסקנתה של הנשיאה כי "הנסיבות שהובילו לקביעת התוספת הכספית אינן כה חריגות ויש יסוד סביר להניח שהן עלולות להישנות בעתיד בנסיבות שיקשו על ההכרעה בהן 'בזמן אמת'" וכן כי "התוספת הכספית לא נועדה להתמודד באופן ישיר עם משבר הקורונה" (שם).